משנה תורה - ספר המדע - הלכות דעות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז


הלכות דעות פרק ו

א  דרך ברייתו של אדם--להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהילים א,א).

ב  וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה--ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים.  ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי--יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח).  ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגן הרע--ייצא למערות ולחווחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר . . ." (ירמיהו ט,א).

ג  [ב] מצות עשה להידבק בחכמים, כדי ללמוד ממעשיהם:  שנאמר "ובו תדבק" (דברים י,כ), וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה; אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הידבק בחכמים ותלמידיהם.  לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים, וישיא בתו לתלמיד חכמים, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיה לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור--שנאמר "ולדובקה בו" (דברים יא,כב; דברים ל,כ; יהושוע כב,ה).  וכן ציוו חכמים ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם.

ד  [ג] מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח).  לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא.

ה  [ד] אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה:  אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם, את הגר" (דברים י,יט).  ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה; דברים יא,א); הקדוש ברוך הוא עצמו אוהב גרים, שנאמר "ואוהב גר" (דברים י,יח).

ו  [ה] כל השונא אחד מישראל בליבו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך, בלבבך" (ויקרא יט,יז); ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.  ולא הזהירה תורה, אלא על שנאה שבלב; אבל המכה את חברו, והמחרף את חברו--אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום "לא תשנא".

ז  [ו] כשיחטא איש לאיש--לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דיבר אבשלום עם אמנון, למרע ועד טוב:  כי שנא אבשלום, את אמנון" (שמואל ב יג,כב); אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני:  שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).  ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול; ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז).

ח  [ז] הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה--מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים:  שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז).

ט  המוכיח את חברו--בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום--צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא.  אם קיבל ממנו, מוטב; ואם לאו, יוכיח פעם שנייה ושלישית.  וכן תמיד חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן.

י  [ח] המוכיח את חברו תחילה--לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).  כך אמרו חכמים, יכול את מוכיחו, ופניו משתנות--תלמוד לומר, "ולא תישא עליו חטא"; מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים.

יא  אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא:  כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

יב  במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים--אם לא חזר בו בסתר--מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב:  כמו שעשו כל הנביאים לישראל.

יג  [ט] מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שטמו ולא הוכיחו--הרי זו מידת חסידות:  לא הקפידה תורה, אלא על המשטמה.

יד  [י] חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות--מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון:  אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך--מוזהרין אנו עליהן, שנאמר "כל אלמנה ויתום, לא תענון" (שמות כב,כא).

טו  והיאך נוהגין עימהן--לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד; ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

טז  כל המקניטן, או המכעיסן, או הכאיב ליבן, או רדה בהן, או איבד ממונם--הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן.  ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, "וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב" (שמות כב,כג).

יז  ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס--הן נענין, שנאמר "כי אם צעוק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כב,כב).

יח  במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותם לצורך עצמו; אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות, או להוליכם בדרך ישרה--הרי זה מותר.  ואף על פי כן, לא ינהוג בהם מנהג כל אדם; אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, "כי ה', יריב ריבם" (משלי כב,כג).  אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם; ועד אימתיי נקראים יתומים לעניין זה--עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לאומנם ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.


משנה תורה - ספר המדע - הלכות דעות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז


יש לך שאלה או הערה?