משנה תורה - ספר אהבה - הלכות תפילה וברכת כוהנים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו


הלכות תפילה פרק ד

א  חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה--טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.

ב  טהרת הידיים כיצד:  רוחץ ידיו במים עד הפרק, ואחר כך יתפלל.  היה מהלך בדרך והגיע זמן התפילה, ולא היה לו מים--אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין, שהן שמונת אלפים אמה--הולך עד מקום המים ורוחץ, ואחר כך מתפלל; היה בינו ובין המים יתר מכאן--מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה, ומתפלל.

ג  במה דברים אמורים, לפניו; אבל אם היה מקום המים לאחריו, אין מחייבין אותו לחזור לאחריו אלא עד מיל.  אבל אם עבר מן המים יתר ממיל, אינו חייב לחזור, אלא מקנח ידיו, ומתפלל.  במה דברים אמורים, שאינו מטהר לתפילה אלא ידיו בלבד--בשאר תפילות, חוץ מתפילת שחרית; אבל בשחרית--רוחץ פניו ידיו ורגליו, ואחר כך יתפלל.  ואם היה רחוק מן המים--מקנח ידיו בלבד, ומתפלל.

ד  כל הטמאים--רוחצין ידיהן בלבד כטהורין, ומתפללין:  אף על פי שאפשר להן לטבול ולעלות מטומאתן, אין הטבילה מעכבת.  וכבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד דברי תורה, עד שיטבול.  ובית דין שעמדו אחרי כן, התקינו אף לתפילה, שלא יתפלל בעל קרי בלבד, עד שיטבול.  ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין; ומפני זה תיקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאים.

ה  לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו, שאפילו זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראת נידה, צריכין טבילה לקרית שמע וכן לתפילה מפני הקרי, אף על פי שהן טמאין.  וכן הדין נותן, שאין טבילה זו מפני הטהרה, אלא מפני הגזירה, שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד.  וכבר בטלה גם תקנה זו של תפילה, לפי שלא פשטה בכל ישראל, ולא היה כוח בציבור לעמוד בה.

ו  מנהג פשוט בספרד ובשנער, שאין בעל קרי מתפלל עד שהוא רוחץ כל בשרו במים, משום "היכון לקראת אלוהיך ישראל" (עמוס ד,יב).  במה דברים אמורים, בבריא או חולה שבעל; אבל חולה שראה קרי לאונסו--פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג.  וכן זב שראה קרי ונידה שפלטה שכבת זרע, אין בהן מנהג, אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן, ומתפללין.

ז  כיסוי הערווה כיצד:  אף על פי שכיסה ערוותו כדרך שמכסה לקרית שמע, לא יתפלל, עד שיכסה את ליבו; ואם לא כיסה ליבו, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכיסה ערוותו והתפלל, יצא; ולכתחילה, לא יעשה.

ח  טהרת מקום התפילה כיצד:  לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית הכיסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו.  כללו של דבר--כל מקום שאין קורין בו קרית שמע, אין מתפללין בו.  וכשם שמרחיקין מצואה ומי רגליים וריח רע ומן המת ומראיית הערווה, לקרית שמע--כך מרחיקין, לתפילה.

ט  התפלל ומצא צואה במקומו--הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, חוזר ומתפלל במקום טהור.  היה עומד בתפילה, וראה צואה כנגדו--אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות, יהלך; ואם לאו, יסלקנה לצדדין; ואם אינו יכול, יפסיק.  גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שיכר, ולא בבית שיש בו מורייס בעת עיפושו, מפני שריחו רע, אף על פי שהמקום טהור.

י  דברים החופזין אותו כיצד:  שאם היה צריך לנקביו, לא יתפלל.  וכל הצריך לנקביו והתפלל--תפילתו תועבה, וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו.  ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה, תפילתו תפילה; ואף על פי כן, לכתחילה לא יתפלל, עד שיבדוק עצמו יפה יפה, ויפקוד נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו--ואחר כך יתפלל.

יא  מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפילתו--אם לרצונו, הרי זה מגונה; ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובאו לאונסו, אין בכך כלום.  נזדמן לו רוק בתפילתו, מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער מכך, זורקו בידו לאחוריו, כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד.  יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפילה שלא לדעתו--שותק עד שתכלה הרוח, וחוזר לתפילתו.

יב  ביקש להוציא רוח מלמטה, ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו--מהלך לאחריו ארבע אמות, וממתין עד שתכלה הרוח; ואומר ריבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים וחללים חללים--גלוי וידוע לפניך, חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו, תולעה ורימה במותנו; וחוזר למקומו, ומתפלל.

יג  היה עומד בתפילה, ונטפו מי רגליו על ברכיו--ממתין עד שיכלה המים, וחוזר למקום שפסק; ואם שהה כדי לגמור את כל התפילה, חוזר לראש.

יד  וכן המשתין מים--שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך מתפלל; ומי שהתפלל, שוהה כדי הילוך ארבע אמות, ואחר כך משתין, כדי שיפסוק דברי תפילה מפיו.

טו  כוונת הלב כיצד:  כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.  מצא דעתו משובשת וליבו טרוד--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו.  לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו:  אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.

טז  כיצד היא הכוונה--שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים.  ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר.  חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.

יז  שיכור--אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה; ואם התפלל, תפילתו תועבה--לפיכך חוזר ומתפלל, כשיתרונן משכרותו.  שתוי, אל יתפלל; ואם התפלל, תפילתו תפילה.  איזה הוא שיכור, ואיזה הוא שתוי--שיכור, זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; ושתוי, שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש.  אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין--לא יתפלל, עד שיסור יינו מעליו.

יח  וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס--אלא מתוך דברי תורה.  ולא מתוך דין הלכה, אף על פי שהן דברי תורה, כדי שלא יהא ליבו טרוד בהלכה--אלא מתוך דברי תורה שאין בהן עיון, כגון הלכות פסוקות.

יט  תפילות של פרקים כגון תפילת מוסף ראש חודש, ותפילת המועדות--צריך להסדיר תפילתו ואחר כך עומד ומתפלל, כדי שלא ייכשל בה.

כ  היה מהלך במקום סכנה במקום גדודי חיה וליסטים, והגיע זמן התפילה--מתפלל ברכה אחת, וזו היא:  צורכי עמך ישראל מרובין, ודעתן קצרה; יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גווייה וגווייה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה; ברוך אתה ה', שומע תפילה.

כא  ומתפלל אותה, כשהוא מהלך; ואם יכול לעמוד, עומד.  וכשהוא מגיע ליישוב, ותתקרר דעתו--חוזר ומתפלל תפילה כתקנה, תשע עשרה ברכות.


משנה תורה - ספר אהבה - הלכות תפילה וברכת כוהנים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו


יש לך שאלה או הערה?