משנה תורה - ספר אהבה - הלכות מילה - הכול
פרק א ב ג


הלכות מילה פרק א

א  מילה--מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר "וערל זכר, אשר לא יימול את בשר עורלתו--ונכרתה הנפש ההיא" (בראשית יז,יד).  ומצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את כל עבדיו "יליד בית--ומקנת כסף" (בראשית יז,יב).  עבר האב או האדון ולא מל אותן, ביטל מצות עשה; ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו.  ובית דין מצווין למול את אותו הבן או העבד, בזמנו; ולא יניחו ערל לא בישראל, ולא בעבדיהם.

ב  אין מולין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו, שבית דין מלין אותו, בעל כורחו.  נתעלם מבית דין, ולא מלו אותו--כשיגדיל, הוא חייב למול את עצמו:  וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו, הרי הוא מבטל מצות עשה; אבל אינו חייב כרת, עד שימות והוא ערל, במזיד.

ג  אחד עבד שנולד ברשות ישראל, ואחד עבד הנלקח מן הגויים--הכול, חייב הרב למולן:  אלא שיליד בית, נימול לשמונה; ומקנת כסף, נימול ביום שנלקח--אפילו לקחו ביום שנולד, נימול ביומו.

ד  יש מקנת כסף, שנימול לשמונה; ויש יליד בית, שנימול ביום שיולד.  כיצד:  לקח שפחה ולקח עוברה עימה וילדה, הרי זה נימול לשמונה; ואף על פי שלקח העובר בפני עצמו, והרי העובר עצמו מקנת כסף, הואיל וקנה אימו קודם שתלד, נימול לשמונה.

ה  לקח שפחה לעובריה, או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות--אף על פי שנולד ברשותו, נימול ביום שיולד:  שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו, וכאילו היום קנהו, שאין אימו בכלל שפחות ישראל, כדי שיהיה הבן יליד בית.  ואם טבלה אימו אחר שילדה, הרי זה נימול לשמונה.

ו  לקח עבד גדול מן הגויים, ולא רצה העבד לימול--מגלגלין עימו, כל שנים עשר חודש; יתר על כן, אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגויים.  ואם התנה עליו מתחילה, והוא אצל רבו הגוי, שלא ימול אותו--מותר לקיימו והוא ערל:  ובלבד שיקבל עליו שבע מצוות, ויהיה כגר תושב; אבל אם לא קיבל עליו שבע מצוות, ייהרג מיד.  ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.

ז  גר שנכנס לקהל ישראל, חייב מילה תחילה; ואם מל כשהיה גוי, צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר.  וכן קטן שנולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני.  אנדרוגינוס, והוא היילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה--צריך למול אותו בשמיני; וכן יוצא דופן.  ומי שיש לו שתי ערלות, מלין את שתיהן בשמיני.

ח  אין מולין לעולם אלא ביום, אחר עלות השמש--בין ביום השמיני, שהוא זמנה, בין שלא בזמנה, שהוא מתשיעי והלאה:  שנאמר "וביום, השמיני" (ויקרא יב,ג)--"ביום", ולא בלילה.  ואם מל משעלה עמוד השחר, כשר.  וכל היום, כשר למילה; ואף על פי כן, מצוה להקדים בתחילת היום--זריזין, מקדימין למצוות.

ט  מילה בזמנה, דוחה את השבת; ושלא בזמנה--אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב.  ובין בזמנה בין שלא בזמנה, דוחה את הצרעת.  כיצד--שאם הייתה בהרת בעור העורלה, חותכה עם העורלה:  אף על פי שקציצת נגע הצרעת, בלא תעשה, יבוא עשה, וידחה את לא תעשה.

י  כשם שמילת הבנים, דוחה את השבת; כך מילת העבדים שהן נימולין לשמונה--דוחה את השבת, אם חל שמיני שלהן בשבת:  חוץ מיליד בית שלא טבלה אימו עד שילדה--שאף על פי שנימול לשמונה, אינו דוחה את השבת.

יא  קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחודש השמיני לעיבורו קודם שתיגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן, ואנדרוגינוס, ומי שיש לו שתי ערלות--אינן דוחין את השבת, אלא נימולין הן באחד בשבת, שהוא יום תשיעי שלהן.

יב  מי שנולד בין השמשות, ספק ביום ספק בלילה--מונין מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני.  ואם נולד ערב שבת בין השמשות--אינו דוחה את השבת, אלא נימול באחד בשבת:  שאין דוחין את השבת מספק.

יג  מי שנולד בחודש השמיני--אם היה שלם בשיערו ובציפורניו--הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא, אלא שנשתהה; ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן, ומולין אותו בשבת.  אבל אם נולד ושיערו לקוי, ואין ציפורניו שלמין בברייתן--הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להיוולד אלא בתשעה, ויצא קודם שייגמר; ולפיכך הוא חשוב כאבן, ואסור לטלטלו.  ואף על פי כן, אם שהה שלושים יום--הרי הוא ולד של קיימה, והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר:  שכל ששהה שלושים יום באדם, אינו נפל.

יד  מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו--אם נולד שלם--הרי זה ולד של קיימה, ומולין אותו בשבת.  ספק בן שבעה, ספק בן שמונה--נימול בשבת מכל פנים:  אם בן שבעה הוא ושלם הוא, בדין הוא שידחה שבת; ואם בן שמונה הוא, זה שמל כמחתך בשר הוא, לפי שזה נפל, אם הוא בן שמונה.

טו  הוציא העובר ראשו חוץ למעי אימו בין השמשות--אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת, אין מולין אותו בשבת.  וכל מי שאינו דוחה את השבת--אינו דוחה את יום טוב ראשון, ודוחה יום טוב שני:  ובשני ימים טובים של ראש השנה, אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני; וכן מילה שלא בזמנה, אינה דוחה שני של ראש השנה.

טז  חולה, אין מולין אותו עד שיבריא; ומונין לו מעת שיחי מחולייו, שבעת ימים מעת לעת, ואחר כך מולין אותו.  במה דברים אמורים, בשחלצתו חמה, וכיוצא בחולי זה; אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיתפתחו עיניו, ויירפאו--מולין אותו מיד.  וכן כל כיוצא בזה.

יז  קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר--אין מולין אותו, עד שייפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים.  וכן אם היה אדום ביותר כמי שצבעו--אין מולין אותו, עד שייבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים:  מפני שזה חולי הוא.  וצריך להיזהר בדברים אלו הרבה, ואין מולין אלא ולד שאין בו שם חולי:  שסכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן; ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל, לעולם.

יח  אישה שמלה בנה ראשון ומת מחמת המילה שהכשילה את כוחו, וכן מלה השני ומת מחמת המילה, בין מבעל זה, בין מבעל אחר--הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל מעט ויתחזק כוחו.


משנה תורה - ספר אהבה - הלכות מילה - הכול
פרק א ב ג


יש לך שאלה או הערה?