משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק ח

א  החורש כל שהוא, חייב.  המנכש בעיקרי האילנות, והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים, כדי לייפות הקרקע--הרי זה תולדת חורש; ומשיעשה כל שהוא, חייב.  וכן המשווה פני השדה--כגון שהשפיל התל ורדדו, או מילא הגיא--חייב משום חורש; ושיעורו, כל שהוא.  וכן כל המשווה גומות, שיעורו כל שהוא.

ב  הזורע כל שהוא, חייב.  הזומר את האילן, כדי שיצמח--הרי זה מעין זורע.  אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת--הרי זה תולדת זורע, וחייב; וכן השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים--הרי זה תולדת זורע, וחייב.

ג  הקוצר כגרוגרת, חייב.  ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר.  לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית--התולש מהן, חייב:  שזה הוא מקום גידולו.  אבל התולש מעציץ שאינו נקוב--פטור, מפני שאין זה מקום גידולו.  ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.

ד  כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו, כגון אספסתא וסלקא--הקוצרו בשגגה, חייב שתי חטאות:  אחת מפני שהוא קוצר, ואחת מפני שהוא נוטע.  וכן הזומר, והוא צריך לעצים--חייב משום קוצר, ומשום נוטע.  גבשושית של עפר שעלו בה עשבים--הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע.  תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו--התולש מהן בשבת חייב, אף על פי שהן כעקורין לעניין טומאה.

ה  התולש עולשין, והמזרד זרדין--אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; ואם לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.

ו  המעמר אוכלין, שיעורו כגרוגרת; ואם עימר לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; ואם להסקה, שיעורו כדי לבשל ביצה.  וביצה האמורה בכל מקום, היא ביצה בינונית של תרנגולין; וכל מקום שנאמר כדי לבשל ביצה, הוא כדי לבשל כגרוגרת מביצה; וגרוגרת, אחד משלושה בביצה.  ואין עימור, אלא בגידולי קרקע.  [ו] המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שניקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד--הרי זה תולדת מעמר, וחייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  הדש כגרוגרת, חייב; ואין דישה, אלא בגידולי קרקע.  והמפרק, הרי הוא תולדת הדש.  החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק.  וכן החובל בחי שיש לו עור, חייב משום מפרק--והוא, שיהיה צריך לדם שייצא מן החבורה; אבל אם נתכוון להזיק בלבד--פטור, מפני שהוא מקלקל.  ואינו חייב, עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא, כגרוגרת.

ח  במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהן.  אבל החובל בחברו--אף על פי שנתכוון להזיק--חייב, מפני נחת רוחו:  שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב.

ט  שמונה שרצים האמורים בתורה, הן שיש להן עורות לעניין שבת כמו חיה ובהמה ועוף.  אבל שאר שקצים ורמשים, אין להן עור; לפיכך החובל בהן, פטור.  ואחד החובל בבהמה חיה ועוף, או בשמונה שרצים, ועשה חבורה ויצא הדם, או שנצרר הדם אף על פי שלא יצא--חייב.

י  הסוחט את הפירות, חייב משום מפרק; ואינו חייב, עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת.  ואין חייבים מן התורה, אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד.  ומותר לסחוט אשכול של ענבים, לתוך האוכל--שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל; אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל--הרי זה דורך, וחייב.  והחולב לתוך האוכל, או היונק בפיו--פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.

יא  הזורה או הבורר כגרוגרת, חייב; והמחבץ, הרי הוא תולדת הבורר.  וכן הממחה שמרים מתוך המשקין--הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד, וחייב:  שהזורה והבורר והמרקד, דומין ענייניהם זה לזה; ומפני מה מנו אותן בשלושה--מפני שכל מלאכה שהייתה במשכן, מונין אותה בפני עצמה.

יב  הבורר אוכל מתוך פסולת, או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר--בנפה ובכברה, חייב; בקנון ובתמחוי, פטור; ואם בירר בידו לאכול לאלתר, מותר.

יג  והבורר פסולת מתוך האוכל, אפילו בידו--חייב.  והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן, חייב--מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן, כשיישלקו עימה, ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב.

יד  הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו, אפילו לבו ביום--נעשה כבורר לאוצר, וחייב.  היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין--בורר אחד מאחד, ומניח לאכול מיד; ואם בירר והניח לאחר זמן, אפילו לבו ביום--כגון שבירר בשחרית, לאכול בין הערביים--חייב.

טו  [יד] המשמר יין או שמן או מים, וכן שאר המשקין, במשמרת שלהן--חייב:  והוא, שישמר כגרוגרת.  אבל מסננין יין שאין בו שמרים, או מים צלולין, בסודרין ובכפיפה מצרית, כדי שיהא צלול ביותר.  ונותנין מים על גבי שמרים, בשביל שייצלו.  ונותנין ביצה טרופה למסננת של חרדל, כדי שייצל; וחרדל שלשו מערב שבת--למחר ממחו, בין ביד בין בכלי.  וכן יין מגיתו, כל זמן שהוא תוסס--טורף חבית בשמריה, ונותן לתוך הסודרין:  שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין כגוף אחד הוא.  וכן החרדל, וכל כיוצא בו.

טז  [טו] הטוחן כגרוגרת, חייב.  וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת--הרי זה טוחן, וחייב.  המחתך ירק תלוש, הרי זה תולדת טוחן.  וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או ששף לשון של מתכת--חייב, משישוף כל שהוא; אבל המחתך עצים, אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.  [טז] והמרקד כגרוגרת, חייב.

יז  הלש כגרוגרת, חייב.  והמגבל את העפר, הרי זה תולדת לש; וכמה שיעורו, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.  ואין גיבול באפר, ולא בחול הגס, ולא במורסן, ולא בכיוצא בהן.  והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים--חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?