משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק יז

א  מבוי שיש לו שלושה כותלים, הוא הנקרא מבוי סתום; ומבוי שיש לו שני כותלים בלבד זה כנגד זה, והעם נכנסין ברוח זו ויוצאין בשכנגדה--הוא הנקרא מבוי מפולש.

ב  היאך מתירין מבוי הסתום--עושה לו ברוח רביעית לחי אחד, או עושה עליו קורה, ודייו.  ותיחשב אותה קורה, או אותו לחי, כאילו סתם רוח רביעית, וייעשה רשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בכולו:  שדין תורה, בשלוש מחיצות בלבד מותר לטלטל, ומדברי סופרים היא, הרוח הרביעית; ולפיכך דיי לה בלחי, או קורה.

ג  והיאך מתירין מבוי מפולש--עושה לו צורת פתח מכאן, ולחי או קורה מכאן.  ומבוי עקום, תורתו כמפולש.

ד  מבוי שהוא שווה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שווה לרשות הרבים ומדרון לתוכו--אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים.

ה  מבוי שצידו אחד כולה לים, וצידו אחד כולה לאשפה של רבים--אינו צריך כלום:  שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות, ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון.

ו  מבוי מפולש שהיה כולה לאמצע רחבה של רבים--אם לא היה מכוון כנגד פתח הרחבה--הרי זה כסתום, ואין צריך מצד הרחבה כלום.  אבל אם היה כולה לצדדי הרחבה, אסור; ואם הייתה של יחיד, אף לאמצעה אסור--פעמים בונה מצד אחד, ונמצא כולה לצידה של רחבה.

ז  אין המבוי ניתר בלחי או קורה, עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו, ויהיה אורכו מארבע אמות ומעלה, ויהיה אורכו יתר על רוחבו; אבל מבוי שאורכו כרוחבו, הרי הוא כחצר, ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רחב ארבעה מרוח אחת.

ח  חצר שאורכה יתר על רוחבה--הרי היא כמבוי, וניתרת בלחי או קורה.  ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו, כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת, וכן מבוי שאין באורכו ארבע אמות--אינו ניתר אלא בשני לחיים, או בפס ארבעה.

ט  מבוי שאין ברוחבו שלושה טפחים--אינו צריך לא לחי ולא קורה, ומותר לטלטל בכולו:  שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.  מבוי שהכשירו בקורה--אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרשות היחיד, הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו--פטור, שהקורה משום היכר היא עשויה.  אבל אם הכשירו בלחי--הזורק מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו--חייב, שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית.

י  שני כותלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם--כיצד מכשיר ביניהם:  עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן, ואחר כך ייעשה ביניהם רשות היחיד.  ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל; היו מושקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להינעל.  אבל צורת פתח, או לחי וקורה--אינן מועילין בהכשר רשות הרבים.

יא  מותר לטלטל במבוי תחת הקורה, או בין הלחיים.  במה דברים אמורים, בשהיה סמוך לרשות הרבים; אבל אם היה סמוך לכרמלית--אסור לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח:  שהרי מצא מין את מינו, וניעור.

יב  בכול עושין לחיים--אפילו בדבר שיש בו רוח חיים, ואפילו באיסורי הניה:  עבודה זרה עצמה או אשרה, שעשה אותה לחי--כשר, שהלחי עובייו כל שהוא.  גובה הלחי, אין פחות מעשרה טפחים; רוחבו ועובייו, כל שהוא.

יג  בכול עושין קורה; אבל לא באשרה, לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין, אסורים מן האשרה.  וכן רוחב הקורה, אין פחות מטפח; ועובייה, כל שהוא--והוא שתהיה בריאה לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של שלושה טפחים על שלושה טפחים.  ומעמידי קורה, צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה.

יד  כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי להכשירו בלחי או קורה--גובהו, אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבו, עד עשר אמות.  במה דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת פתח--אפילו היה גבוה מאה אמה, או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה--הרי זה מותר.

טו  וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור, עד שיהיו הכול מסתכלין בה--אף על פי שהיא למעלה מעשרים אמה, כשרה:  שהקורה משום היכר עשויה, ואם הייתה למעלה מעשרים, אינה ניכרת; ואם יש בה ציור וכיור--מסתכלים בה, ונמצא שם היכר.

טז  מבוי שהיה גובהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה, ועובי הקורה למעלה מעשרים--כשר; היה גובהו יתר מעשרים, ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה--צריך להיות ברוחבה טפח.  היה גובהו פחות מעשרה--חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות, ומעמיק כדי להשלימו לעשרה.

יז  נפרץ בו פרצה מצידו כלפי ראשו--אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר:  והוא שלא תהיה הפרצה, יתר על עשר.  ואם לא נשאר פס ארבעה--אסור, אלא אם כן הייתה הפרצה פחות משלושה:  שכל פחות משלושה כלבוד הוא.

יח  נפרץ המבוי במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים--הרי זה אסור, מפני שהוא מבוי מפולש; והחצר, מותרת--שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו, הרי היא רשות היחיד גמורה.

יט  מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר, שנמצאו מפולשין לרשות הרבים--אף על פי שאינן מכוונין זה כנגד זה, הרי כל אחד מהן מבוי מפולש.  וכיצד מכשירן:  עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול; ועושה לכל השבילים שבצידו השני לחי, או קורה.

כ  מבוי שצידו אחד ארוך וצידו השני קצר, מניח את הקורה כנגד הקצר.  העמיד לחי בחצי המבוי--מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי, מותר לטלטל בו; והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי, אסור.

כא  מבוי שהוא רחב עשרים אמה--עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות, שהוא שיעור משך המבוי, ומעמידו באמצע; ונמצא כשני מבואות, שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות.  או מרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות, ומרחיק שתי אמות מכאן, ומעמיד פס שלוש אמות; ונמצא פתח המבוי עשר אמות, והצדדין הרי הן כסתומין, שהרי עומד מרובה על הפרוץ.

כב  לחי הבולט מדופנו של מבוי, כשר; ולחי העומד מאליו--אם סמכו עליו מקודם השבת, כשר.  ולחי שהוא נראה מבפנים לחי, ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי, ומבפנים נראה שהוא שווה וכאילו אין שם לחי--הרי זה נידון משום לחי.  לחי שהגביהו מן הקרקע שלושה טפחים, או שהפליגו מן הכותל שלושה--לא עשה כלום; אבל פחות משלושה טפחים--כשר, שכל פחות משלושה כלבוד.  לחי שהוא רחב הרבה--בין שהיה רוחבו פחות מחצי רוחב המבוי, בין שהיה רוחבו כחצי רוחב המבוי--כשר, ונידון משום לחי; אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי, נידון משום עומד מרובה על הפרוץ.

כג  קורה שפרס עליה מחצלת--הרי ביטלה, שהרי אינה ניכרת; לפיכך אם הייתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלושה טפחים או יתר, אינה מחיצה.  נעץ שתי יתדות בשני כותלי מבוי מבחוץ, והניח עליהן הקורה--לא עשה כלום:  שצריך להיות הקורה על גבי המבוי, לא סמוך לו.

כד  קורה היוצאה מכותל זה, ואינה נוגעת בכותל השני, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה, ואין מגיעות זו לזו--פחות משלושה, אין צריך להביא קורה אחרת; היה ביניהן שלושה, צריך להביא קורה אחרת.

כה  וכן שתי קורות המתאימות, לא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח--אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח, אינו צריך להביא קורה אחרת.  היו אחת למטה ואחת למעלה--רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה:  ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים, ולא תחתונה למטה מעשרה; ולא יהיה ביניהן שלושה טפחים, כשרואין אותן שירדה זו ועלתה זו בכוונה, עד שייעשו זו בצד זו.

כו  הייתה הקורה עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה; עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת--אם היה בהיקפה שלושה טפחים, יש בה רוחב טפח.  הייתה הקורה בתוך המבוי, ועיקומה חוץ למבוי, או שהיה עיקומה למעלה מעשרים, או למטה מעשרה--רואין:  כל שאילו יינטל העיקום, ויישארו שני ראשיה, אין בין זה לזה שלושה, אינו צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת.

כז  באר שעשה לה שמונה פסין מארבע זווייות, שני פסין דבוקין בכל זווית--הרי אלו כמחיצה; ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזווייות עומדות, הרי זה מותר למלאות מן הבור, ולהשקות לבהמה.  וכמה יהיה גובה כל פס מהן, עשרה טפחים; ורוחבו, שישה טפחים; ובין כל פס ופס, כמלוא שתי רבקות של ארבעה ארבעה בקר, אחת נכנסת ואחת יוצאה--שיעור רוחב זה, אין יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

כח  היה במקום אחד מן הזווייות, או בכל זווית מארבעתן, אבן גדולה, או אילן, או תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות, או חבילה של קנים--רואין:  כל שאילו יחלק יש בו אמה לכאן ואמה לכאן בגובה עשרה, נידון משום זווית שיש בה שני פסין.  חמישה קנים, ואין בין זה לזה שלושה, ויש בהן שישה טפחים לכאן ושישה טפחים לכאן--נידונים משום זווית שיש בה שני פסין.

כט  מותר להקריב ארבע הזווייות האלו לבאר--והוא, שתהיה פרה ראשה ורובה בפנים מן הפסין ושותה:  אף על פי שלא יאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים, הואיל וראשה ורובה בפנים, מותר, ואפילו לגמל.  היו קרובים יותר מזה--אסור להשקות מהן, אפילו לגדי שהוא כולו נכנס לפנים.  ומותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסים פשוטים שמניחין אותן בכל רוח ורוח, כדי שלא יהא בין פס לחברו, יתר על שלוש עשרה אמה ושליש.

ל  לא התירו הפסים האלו, אלא בארץ ישראל, ולבהמת עולי רגלים בלבד--והוא, שיהיה באר מים חיים של רבים.  אבל אדם יירד לבאר, וישתה; או יעשה לו מחיצה מוקפת לבאר גבוהה עשרה טפחים, ויעמוד בתוכה וידלה וישתה.  ואם היה הבאר רחב הרבה, שאין אדם יכול לירד בו--הרי זה ידלה וישתה בין הפסין.

לא  וכן בור הרבים ובאר היחיד, אפילו בארץ ישראל--אין ממלאין מהן, אלא אם כן עשו להן מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

לב  הממלא לבהמתו בין הפסים, ממלא ונותן בכלי לפניה; ואם היה איבוס ראשו נכנס לבין הפסים--היה גבוה עשרה, ורחב ארבעה--לא ימלא וייתן לפניה, שמא יתקלקל האיבוס, ויוציא הדלי לאיבוס, ומן האיבוס לקרקע רשות הרבים:  אלא ממלא ושופך, והיא שותה מאליה.

לג  הזורק מרשות הרבים לבין הפסין, חייב:  הואיל ויש בכל זווית וזווית מחיצה גמורה, שיש בה גובה עשרה ויותר מארבעה על ארבעה, והרי הריבוע, ניכר ונראה--נעשה כול שביניהם, רשות היחיד; ואפילו היה בבקעה, ואין שם ביניהם באר--שהרי בכל רוח ורוח פס מכאן ופס מכאן.  ואפילו היו רבים בוקעין ועוברין בין הפסין--לא בטלו המחיצות, והרי הן כחצר שהרבים בוקעין בה; והזורק לתוכן, חייב.  ומותר להשקות הבהמה ביניהן, אם היה שם ביניהן באר.

לד  חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין--מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה; היו שתי חצרות, אסורין עד שיערבו.  יבשו המים בשבת, אסור לטלטל בין הפסין, שלא נחשבו מחיצה לטלטל בתוכן, אלא משום המים; באו לו מים בשבת, מותר לטלטל ביניהן, שכל מחיצה שנעשת בשבת, שמה מחיצה.  מבוי שניטלה קורתו או לחייו בשבת--אסור לטלטל בו, אף על פי שנפרץ לכרמלית.

לה  אכסדרה בבקעה--מותר לטלטל בכולה, ואף על פי שהיא שלוש מחיצות ותקרה:  שאנו רואין כאילו פי תקרה ירד וסתם רוח רביעית.  והזורק מרשות הרבים לתוכה--פטור, כזורק למבוי סתום שיש לו קורה.  בית או חצר שנפרץ קרן זווית שלה בעשר אמות, הרי זה אסור לטלטל בכולו--אף על פי שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זווית; ואם הייתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה--רואין אותה שירדה וסתמה, ומותר לטלטל בכולו.

לו  האצבע שמשערין בה בכל מקום, היא רוחב הגודל של יד; והטפח, ארבע אצבעות.  וכל אמה האמורה בכל מקום, בין בשבת בין בסוכה וכלאיים--היא אמה בת שישה טפחים.  ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים דחוקות זו לזו, ופעמים משערין באמה בת שישה טפחים שוחקות ורווחות; וזה וזה, להחמיר.  כיצד:  משך מבוי, בארבע אמות שוחקות; וגובהו, עשרים אמה עצבות; רוחב הפרצה, עשר אמות עצבות.  וכיוצא בזה, לעניין סוכה וכלאיים.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?