משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק יח

א  המוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד--אינו חייב, עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום; ואלו הן, שיעורי ההוצאה.  המוציא אוכלי אדם--כגרוגרת, ומצטרפין זה עם זה:  והוא שיהיה כגרוגרת מן האוכל עצמו, חוץ מן הקליפים והגרעינין והעוקצין והסובין והמורסן.

ב  יין, כדי רובע רביעית; ואם היה קרוש, כזית.  חלב בהמה טהורה, כדי גמיאה; וחלב טמאה, כדי לכחול עין אחת.  חלב אישה ולובן ביצה, כדי ליתן במשיפה.  שמן--כדי לסוך אבר קטן, שהוא אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו.  טל, כדי לשוף את הקילורית; וקילור, כדי לשוף במים.  ומים, כדי לרחוץ פני מדוכה.  דבש, כדי ליתן על כל ראש הכתית.  דם, ושאר כל המשקין, וכל השופכין--כדי רביעית.

ג  תבן תבואה, כמלוא פי פרה.  תבן קטנייות, כמלוא פי גמל.  ואם הוציא תבן קטנייות להאכילו לפרה, כמלוא פי פרה--חייב:  שאכילה על ידי הדוחק, שמה אכילה.  עמיר, כמלוא פי טלה.  עשבים, כמלוא פי גדי.  עלי שום ועלי בצלים--אם היו לחים, כגרוגרת מפני שהן אוכלי אדם; ויבשים, כמלוא פי גדי.  ואין מצטרפין זה עם זה לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן.  כיצד:  הוציא תבן תבואה וקטנית--אם יש בשניהם כמלוא פי פרה, פטור; כמלוא פי גמל, חייב.  וכן כל כיוצא בזה, לעניין השבת.

ד  המוציא עצים--כדי לבשל כגרוגרת מביצת התרנגולים, טרופה בשמן ונתונה באילפס.  המוציא קנה, כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו; ואם היה עבה או מרוסס, שיעורו כעצים.

ה  המוציא תבלין, כדי לתבל ביצה; ומצטרפין זה עם זה.  פלפלת, כל שהוא.  עיטרן, כל שהוא.  ריח טוב, כל שהוא.  ריח רע, כל שהוא.  מיני בשמים, כל שהן.  ארגמן טוב, כל שהוא.  בתולת הוורד, אחת.  מיני מתכות הקשים כגון נחושת וברזל, כל שהן.  מעפר המזבח, ומאבני המזבח, וממקק ספרים, וממקק מטפחותיהן--כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה.  גחלת, כל שהוא; והמוציא שלהבת, פטור.

ו  המוציא זירעוני גינה שאינן נאכלין לאדם, שיעורן פחות מכגרוגרת--מזרע קישואין, שניים; ומזרע הדלועין, שניים; מזרע פול המצרי, שניים.  המוציא סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.  המוציא מורסן--אם לאכילה, שיעורו כגרוגרת; לבהמה, שיעורו כמלוא פי גדי; לצביעה, כדי לצבוע בגד קטן.  לולבי זרדין והחרובין--עד שלא ימתיקו, כגרוגרת; ומשימתיקו, כמלוא פי גדי.  אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין--בין שימתיקו בין שלא ימתיקו, כגרוגרת.

ז  המוציא גרעינין--אם לאכילה, חמש; ואם להסקה, הרי הן כעצים; ואם לחשבון, שתיים; ואם לזריעה, שתיים.  המוציא איזוב לאוכלים, כגרוגרת; לבהמה, כמלוא פי גדי; לעצים, כשיעור העצים; להזיה, כשיעור הזיה.

ח  המוציא קליפי אגוזין, וקליפי רימונים, איסטיס, ופואה, ושאר הצובעין--כדי לצבוע בהן בגד קטן, כסבכה שמניחין הבנות על ראשיהן.  וכן המוציא מי רגליים בן ארבעים יום, או נתר אלכסנדרייה, או בורית, קימוניא, ואשלג, ושאר כל המנקין--כדי לכבס בהן בגד קטן, כסבכה.  הוציא סממנין שרויין, כדי לצבוע בהן דוגמה לאורג.

ט  המוציא דיו על הקולמוס, שיעורו כדי לכתוב ממנו שתי אותייות; אבל אם הוציא הדיו בפני עצמו, או בקסת--צריך שיהיה בו יתר על זה, כדי שיעלה ממנו על הקולמוס כדי לכתוב שתי אותייות.  היה בקסת כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת, או בדיו לבדו כדי אות אחת, ובקולמוס כדי אות אחת--הרי זה ספק.  הוציא שתי אותייות וכתבן כשהוא מהלך, חייב--כתיבתן, זו היא הנחתן.  הוציא אות אחת וכתבה, וחזר והוציא אות שנייה וכתבה--פטור, שכבר חסרה האות הראשונה.

י  המוציא כוחל בין לרפואה בין לתכשיט, כדי לכחול עין אחת; ובמקום שאין דרכן להתקשט אלא בכחילת שתי עיניים, והוציאו להתקשט--עד שיוציא כדי לכחול שתי עיניים.  זפת וגופרית, כדי לעשות נקב.  שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן.  דבק, כדי ליתן בראש השבשבת.  רבב, כדי למשוח תחת רקיק כסלע.

יא  המוציא אדמה, כדי לעשות חותם האיגרת.  טיט, כדי לעשות פי כור.  זבל או חול דק, כדי לזבל כרישה.  חול גס, כדי לערב עם מלוא כף של סיידין סיד.  חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.  שיער, כדי לגבל טיט לעשות פי כור של צורפי זהב.  סיד, כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות.  עפר ואפר, כדי לכסות דם ציפור קטנה.  צרור אבן, כדי לזרוק בבהמה ותרגיש--והוא, משקל עשרה זוזים.  חרס, כדי לקבל בו רביעית.

יב  המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה.  גמי, כדי לעשות תלוי לנפה ולכברה.  הוצין, כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית.  סיב, כדי ליתן על פי משפך קטן של יין.  מוכין, כדי לעשות כדור כאגוז.  עצם, כדי לעשות תרווד.  זכוכית--כדי לגרוד בה ראש הכדכד, עד שיפצע שתי נימות כאחת.

יג  המוציא שתי נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה, חייב.  הוציא אחת מן הקשה שבחזיר, חייב.  נצרי דקל, והן חוטי העץ--שתיים; חורי דקל, והן קליפי החריות--אחת.  מצמר גפן, ומצמר כלך, וצמר גמלים וארנבים וחיה שבים, ושאר כל הנטווין--כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים.  המוציא מן הבגד, או מן השק, או מן העור--כשיעורן לטומאה, כך שיעורן להוצאה:  הבגד, שלושה על שלושה; השק, ארבעה על ארבעה; העור, חמישה על חמישה.

יד  המוציא עור שלא נתעבד כלל, אלא עדיין הוא רך--שיעורו, כדי לצור משקולת קטנה שמשקלה שקל.  היה מלוח, ועדיין לא נעשה בקמח ולא בעפצא--שיעורו, כדי לעשות קמיע.  היה עשוי בקמח, ועדיין לא נתעבד בעפצא--שיעורו, כדי לכתוב עליו את הגט.  נגמר עיבודו--שיעורו, חמישה על חמישה.

טו  המוציא קלף מעובד, כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך.  דוכסוסטוס, כדי לכתוב עליו מזוזה.  נייר--כדי לכתוב עליו שתי אותייות של קשר המוכסין, שהן גדולות מאותייות שלנו.  המוציא קשר מוכסין--חייב, אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו:  שהרי ראיה הוא לעולם.  המוציא שטר פרוע, ונייר מחוק--כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון; ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותייות של קשר מוכסין, חייב.

טז  המוציא בהמה חיה ועוף--אף על פי שהן חיים, חייב.  אבל אדם חי, אינו משאוי; ואם היה כפות או חולה, המוציא אותו חייב.  והאישה מדדה את בנה, בזמן שנוטל אחת ומניח אחת.

יז  המוציא תינוק חי, וכיס תלוי בצווארו--חייב משום הכיס, שאין הכיס טפילה לתינוק; אבל אם הוציא את הגדול, אף על פי שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו--פטור, שהכול טפילה לו.  היו כליו מקופלין על כתפו--הנושא אותו, חייב.

יח  המוציא חגב חי, כל שהוא; ומת, כגרוגרת.  ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה--כל שהוא, מפני שמצניעין אותה לרפואה; וכן כל כיוצא בה.  המת, והנבילה, והשרץ--כשיעור טומאתן, כך שיעור הוצאתן:  מת ונבילה, בכזית; ושרץ, כעדשה.

יט  היה שם כזית מצומצם, והוציא ממנו כחצי זית--חייב, שהרי הועיל במעשיו:  שנתמעט השיעור מלטמא.  אבל אם הוציא כחצי זית מכזית ומחצה, פטור.  וכן כל כיוצא בזה, בשאר הטמאות.

כ  במה דברים אמורים שאינו חייב אלא על הוצאת כשיעור, בשהוציא סתם; אבל המוציא לזרע, או לרפואה, או להראות ממנו דוגמה, ולכל כיוצא בזה--חייב בכל שהוא.

כא  המצניע דבר לזריעה, או לרפואה, או לדוגמה, ושכח למה הצניעו, והוציאו סתם--חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת מחשבה ראשונה הוציא; ושאר האדם, אין חייבין עליו אלא בשיעורו.  זרק זה שהוציא כבר לתוך האוצר--אף על פי שמקומו ניכר, כבר בטלה מחשבתו הראשונה; לפיכך אם חזר והכניסו, אינו חייב עד שיכניס כשיעור.

כב  דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע, כגון דם הנידה--אם הצניעו אחד והוציאו, חייב; ושאר האדם, פטורין עליו, שאין חייבין אלא על הוצאת דבר הכשר להצניע, ומצניעין כמוהו.

כג  המוציא חצי שיעור, פטור; וכן כל העושה ממלאכה מן המלאכות חצי שיעור, פטור.  הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא החצי האחר--חייב; ואם קדם והגביה החצי הראשון, קודם הנחת החצי השני--נעשה כמי שנשרף, ופטור.  הוציא חצי שיעור והניחו, וחזר והוציא חצי אחר והעבירו על הראשון בתוך שלושה--חייב, שהמעביר כמי שנח על גבי משהו; אבל אם זרקו--אינו חייב, עד שינוח שם על גבי משהו.

כד  הוציא חצי שיעור, וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד--לרשות אחת, חייב.  לשתי רשייות, אם יש ביניהן רשות שחייבין עליה--פטור; הייתה ביניהן כרמלית--הרי הן כרשות אחת, וחייב חטאת.

כה  המוציא פחות מכשיעור, וקודם שיניחו נתפח וחזר כשיעור, וכן המוציא כשיעור, וקודם שהניח צמק וחזר פחות מכשיעור--פטור.

כו  המוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה קודם הנחה, וחשב עליה לזריעה או לרפואה, שאינו צריך שיעור--הרי זה חייב, כמחשבתו של עת הנחה.  הוציא פחות מכגרוגרת לזריעה, וקודם הנחה חזר וחשב לאכילה--פטור; ואם תפחה קודם הנחה ונעשת כגרוגרת קודם שיימלך עליה לאכילה, חייב, שאפילו לא חשב, היה מתחייב על מחשבת ההוצאה.

כז  הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה וחזרה ותפחה קודם הנחה--הרי זה ספק אם נדחה, או לא נדחה.  זרק כזית אוכלין לבית טמא, והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכול כביצה--הרי זה ספק אם נתחייב על כזית, מפני שהשלים השיעור לעניין טומאה, או לא נתחייב.

כח  המוציא פחות מכשיעור--אף על פי שהוציאו בכלי, פטור:  שהכלי טפילה לו, ואין כוונתו להוצאת הכלי, אלא להוצאת מה שבתוכו, והרי אין בו כשיעור.  לפיכך אם הוציא אדם חי שאינו כפות במיטה--פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו.  וכן כל כיוצא בזה.  המוציא קופת הרוכלים--אף על פי שיש בה מינין הרבה, ואפילו הוציאן בתוך כפו--אינו חייב אלא אחת:  שם הוצאה אחד הוא.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?