משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק יט

א  כל כלי המלחמה, אין יוצאין בהן בשבת.  ואם יצא--אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגליים--הרי זה פטור; ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש, כגון רומח וסיף וקשת ואלה ותריס--הרי זה חייב.

ב  אין יוצאין בסנדל מסומר, שסימרו לחזקו; ואפילו ביום טוב, גזרו שלא ייצא בו.  ומותר לצאת באבנט שיש עליו חתיכות קבועות של כסף ושל זהב, כמו שהמלכים עושין, מפני שהוא תכשיט, וכל שהוא תכשיט מותר:  והוא, שלא יהא רפוי--שמא ייפול ברשות הרבים, ויבוא להביאו.

ג  טבעת שיש עליה חותם--מתכשיטי האיש, ואינה מתכשיטי האישה; ושאין עליה חותם--מתכשיטי אישה, ואינה מתכשיטי האיש.  לפיכך אישה שיצאת בטבעת שיש עליה חותם, ואיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם--חייבין.  ומפני מה הן חייבין, והרי הוציאו אותן שלא כדרך המוציאין, שאין דרך האיש להוציא באצבעו אלא טבעת הראויה לו, וכן האישה אין דרכה להוציא באצבעה אלא טבעת הראויה לה:  מפני שפעמים נותן האיש טבעתו לאשתו להצניעה בבית, ומנחת אותה באצבעה בעת הולכה, וכן האישה נותנת טבעתה לבעלה לתקנה אצל האומן, ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן; ונמצאו שהוציאו אותן כדרך שדרכן להוציאן, ולפיכך חייבין.

ד  לא תצא אישה בטבעת שאין עליה חותם, אף על פי שהיא מתכשיטיה:  גזירה--שמא תוציאה ברשות הרבים להראות לחברותיה, כדרך שהנשים עושות תמיד; ואם יצאת בה, פטורה.  אבל האיש, מותר לצאת בטבעת שיש עליה חותם, מפני שהוא תכשיט, ואין דרכו להראות; ונהגו כל העם, שלא ייצאו בטבעת כלל.

ה  אישה שיצאת במחט נקובה, חייבת; והאיש, פטור.  ואיש שיצא במחט שאינה נקובה, חייב; והאישה, פטורה--מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה, אלא גזירה, שמא תראה לחברותיה.  זה הכלל:  כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטו, ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר--חייב; וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו, והיה רפוי ואפשר שייפול במהרה ויבוא להביאו ברשות הרבים, וכן אישה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן--הרי אלו פטורין; וכל דבר שהוא תכשיט, ואינו נופל ואין דרכה להראותו--הרי זה מותר לצאת בו.  לפיכך אצעדה שמניחין בזרוע או בשוק, יוצאין בה בשבת--והוא שתהיה דבוקה לבשר, ולא תישמט.  וכן כל כיוצא בזה.

ו  לא תצא אישה בחוטי צמר, או בחוטי פשתן, או ברצועות הקשורין לה על ראשה--שמא תחלוץ אותן בשעת טבילה, ותעבירם ברשות הרבים.  ולא בציץ שמנחת בין עיניה; ולא בלחיים של זהב שיורדין מן הציץ על לחייה, בזמן שאינן תפורין זה בזה; ולא בעטרת של זהב שמנחת בראשה; ולא בכבלים שיוצאין בהן הבנות ברגליהן, כדי שלא יפסעו פסיעה גסה:  כל אלו, אסורין לצאת בהן--שמא ייפולו, ותביאן בידה.

ז  לא תצא אישה בקטלה שבצווארה, ולא בנזמי האף; ולא בצלוחית של פלייטון הקבועה על זרועה; ולא בכיס הקטן העגול שמניחין בו שמן הטוב, והוא הנקרא כוכלת; ולא בפיאה של שיער שמנחת על ראשה, כדי שתיראה בעלת שיער הרבה; ולא בכבול של צמר, שמקפת אותו סביב לפניה; ולא בשן שמנחת בפיה, במקום שן שנפל; ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה--אבל שן של כסף מותר, מפני שאינו ניכר.  כל אלו, אסורין לצאת בהן--שמא תחלוץ, ותראה לחברותיה.

ח  כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים, אסור לצאת בו אפילו בחצר שאינה מעורבת:  חוץ מכבול ופיאה של שיער, שמותר לצאת בהן לחצר--כדי שלא תתגנה על בעלה.  והיוצאת בצלוחית של פלייטון שאין בה בושם כלל, חייבת.

ט  יוצאה אישה בחוטי שיער הקשורים לה על ראשה--מפני שהמים באין בהן ואינן חוצצין, אינה חולצתן אם אירעה לה טבילה, עד שנגזור, שמא תביאם ברשות הרבים:  בין שהיו החוטין שלה, בין של חברתה, בין של בהמה.  ולא תצא הזקנה בשל ילדה, ששבח הן לה, ושמא תחלוץ ותראם לחברותיה; אבל ילדה, יוצאה בחוטי זקנה.  וכל שהוא אריג, יוצאה בו על ראשה.

י  יוצאה אישה בחוטין שבצווארה--מפני שאינה חונקת עצמה בהן, אינן חוצצין; ואם היו צבועין--אסורים, שמא תראה אותן לחברותיה.  ויוצאה אישה בכליל של זהב בראשה, שאין יוצאה בו אלא אישה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות; ויוצאה בציץ ובלחיים של זהב, בזמן שהן תפורין בסבכה שעל ראשה, כדי שלא ייפולו.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  יוצאה אישה במוך שבאוזנה--והוא, שיהיה קשור באוזנה; ובמוך שבסנדלה--והוא, שיהיה קשור בסנדלה; ובמוך שהתקינה לנידתה, ואף על פי שאינו קשור, ואפילו עשתה לו בית יד--שאם נפל, אינה מביאה אותו מפני מאיסותו.

יב  ויוצאה בפלפל, ובגרגר מלח, ובכל דבר שתיתן לתוך פיה מפני ריח הפה; ולא תיתן לכתחילה, בשבת.  ויוצאות הנשים בקיסמין שבאוזניהן, וברעלות שבצווארן או שבכסותן, וברדיד הפרוף.  ופורפת כתחילה בשבת על האבן ועל האגוז, ויוצאה; ולא תערים ותפרוף על האגוז, כדי להוציאו לבנה הקטן.  וכן לא תפרוף על המטבע לכתחילה, מפני שאסור לטלטלו; ואם פרפה, יוצאה בו.

יג  יוצא אדם בקיסם שבשיניו ושבסנדלו, לרשות הרבים, ואם נפל, לא יחזיר; ובמוך ובספוג שעל גבי המכה, ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה, שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו, ואינם מועילין למכה.  ויוצא בקליפת השום, ובקליפת הבצל שעל המכה; ובאגד שעל גבי המכה, וקושרו ומתירו בשבת; ובאספלונית, ומלוגמה, ורטייה שעל גבי המכה; ובסלע שעל גבי הצינית, ובביצת החרגול, ובשן השועל, ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה--והוא שיאמרו הרופאים, שהוא מועיל.

יד  יוצאה האישה באבן תקומה, ובמשקל אבן תקומה שנתכוון ושקלו לרפואה; ולא אישה עוברה בלבד, אלא שאר הנשים--שמא תתעבר, ותפיל.  ויוצאין בקמיע מומחה.  ואי זה הוא מומחה--זה שריפא שלושה בני אדם, או שעשהו אדם שריפא שלושה בני אדם בקמיעין אחרים.  ואם יצא בקמיע שאינו מומחה--פטור, מפני שהוציאו דרך מלבוש.  וכן היוצא בתפילין, פטור.

טו  מי שיש ברגלו מכה, יוצא בסנדל יחידי ברגלו הבריאה; ואם אין ברגלו מכה, לא ייצא ביחיד.  ולא ייצא קטן במנעל גדול, אבל יוצא הוא בחלוק גדול.  ולא תצא אישה במנעל רפוי, ולא במנעל חדש שלא יצאה בו שעה אחת מבעוד יום.  ואין הקיטע יוצא בקב שלו.  אנקטמין של עץ--אין יוצאין בהן בשבת, מפני שאינן מדרכי המלבוש; ואם יצאו, פטורין.

טז  יוצאין בפיקריון ובציפה שבראשי בעלי חטטין.  אימתיי--בזמן שצבען וכרכן, או שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום; אבל אם לא עשה בהן מעשה, ולא יצא בהן קודם השבת--אסור לצאת בהן.

יז  יוצאין בשק עבה, ובסגוס עבה, וביריעה, ובחמילה--מפני הגשמים; אבל לא בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת--מפני הגשמים.  הכר והכסת--אם היו רכין ודקין כמו הבגדים--מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת, דרך מלבוש; ואם היו קשין--הרי הן כמשאוי, ואסורין.

יח  יוצאין בזוגין הארוגין בבגדים.  ויוצא העבד בחותם של טיט שבצווארו; אבל לא בחותם של מתכת, שמא ייפול ויביאנו.  המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו--אם נתכוון לקבץ כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו--אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי המקום במלבושן--מותר.

יט  היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב.  אבל יוצא הוא בסודר שעל כתפו, אף על פי שאין נימה קשורה לו באצבעו; וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו, אסור לצאת בו.  הייתה סבנית קצרה שאינה רחבה, קושר שני ראשיה למטה מכתפיים; ונמצאת כמו אבנט, ומותר לצאת בה.

כ  מותר להתעטף בטלית שיש בשפתיה מלל, אף על פי שהן חוטין ארוכין, ואף על פי שאינן נואי לטלית--מפני שהן בטילים לגבי הטלית, ואינו מקפיד עליהן בין היו בין לא היו.  לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה, חייב--מפני שאותן החוטין חשובין הן אצלו, ודעתו עליהן, עד שישלים חסרונן, וייעשו ציצית.  אבל טלית המצוייצת כהלכתה--מותר לצאת בה, בין ביום בין בלילה:  שאין הציצית הגמורה משאוי, אלא הרי היא מנואי הבגד ומטכסיסיו כמו האמרה וכיוצא בה.  ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי--היה חייב היוצא בה אפילו ביום השבת, שאין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת.

כא  לא ייצא החייט בשבת, במחט התחובה לו בבגדו; ולא נגר, בקיסם שבאוזנו; ולא גרדי, באירא שבאוזנו; ולא סורק, במשיחה שבצווארו; ולא שולחני, בדינר שבאוזנו; ולא צבע, בדוגמה שבאוזנו.  ואם יצא--פטור, אף על פי שיצא דרך אומנותו:  מפני שלא הוציא כדרך המוציאין.

כב  הזב שיצא בכיס שלו--חייב, מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת:  ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה, אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו--שהמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה.

כג  המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים, כיצד הוא עושה:  לובשן כדרכן, מניח של ראש בראשו ושל יד בידו, ונכנס, וחולצן בבית; וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצו, עד שיכניס את כולן.  ואם היו הרבה, ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש--הרי זה מחשיך עליהם, ומכניסן במוצאי שבת.  ואם היה בימי השמד, שמתיירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הגויים--מכסן במקומן, ומניחן והולך.

כד  היה מתיירא להחשיך עליהן מפני הליסטים--נוטל את כולן כאחת, ומוליכן פחות פחות מארבע אמות, או נותנן לחברו בתוך ארבע אמות וחברו לחברו, עד שמגיע לחצר החיצונה.  במה דברים אמורים, בשהיו בהן רצועותיהן, והיו מקושרין קשר תפילין--שוודאי תפילין הן; אבל אם לא היו רצועותיהן מקושרות, אינו נזקק להן.

כה  המוצא ספר תורה--יושב ומשמרו, ומחשיך עליו; ובסכנה, מניחו והולך לו.  ואם היו גשמים יורדין, מתעטף בעור, וחוזר ומכסה אותו, ונכנס בו.

כו  לא ייצא החייט במחטו בידו, ולא הלבלר בקולמוסו, ערב שבת, סמוך לחשיכה--שמא ישכח, ויוציא.  וחייב אדם למשמש בבגדו, ערב שבת עם חשיכה--שמא יהיה שם דבר שכוח, וייצא בו בשבת.  ומותר לצאת בתפילין, ערב שבת עם חשיכה--הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת, אינו שוכחן.  שכח ויצא בהן לרשות הרבים, ונזכר שיש לו תפילין בראשו--מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, או לבית המדרש.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?