משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק כג

א  העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל--הרי זה חייב משום מכה בפטיש; לפיכך גזרו על כל נקב, אפילו היה עשוי להוציא בלבד, או להכניס בלבד--שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו.  ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש, ואין מוסיפין בו.  אבל פותחין נקב ישן--והוא, שלא יהיה הנקב למטה מן השמרים:  שאם היה למטה מן השמרים--הרי זה עשוי לחזק, ואסור לפותחו.

ב  נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שייקבנה למעלה; אבל מצידה--אסור, מפני שהוא כמתקן כלי.  שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי; ומביא אדם חבית של יין, ומתיז את ראשה בסיף לפני האורחין, ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות ליבו.

ג  וכשם שאסור לפתוח כל נקב, כך אסור לסתום כל נקב; לפיכך אסור לסתום נקב החבית--ואפילו בדבר שאינו מתמרח, ואינו בא לידי סחיטה, כגון שיסתום בקיסם, או בצרור קטן.  אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו, ונמצא הנקב נסתם--מותר; ומותר להערים, בדבר זה.

ד  כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש.  ומפני זה, הגורד כל שהוא, או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן--חייב; לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים.  אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לשחק לו בזוג כדי שישתוק--כל זה וכיוצא בו, אסור:  גזירה, שמא יתקן כלי שיר.

ה  אין מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין בשבת--גזירה, שמא יתקן כלי שיר; ולספק לאחר ידו, מותר.  אין שטין על פני המים--גזירה, שמא יתקן חבית של שייטין.  בריכה שבחצר--מותר לשוט בה, שאינו בא לעשות בה חבית של שייטין:  והוא שתהיה לה שפה מוקפת, שלא ייעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה, ובין הים.

ו  אין חותכין שפופרת של קנה, מפני שהוא כמתקן כלי; הייתה חתוכה--אף על פי שאינה מתוקנת--מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין, ואין חוששין שמא יתקן.  ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית, כדי שיקלח את היין, מפני שהוא כעושה מרזב בשבת.  ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.

ז  זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת; ואם אינה קשורה, אין ממלאין בה--גזירה, שמא יקטום אותה ויתקנה.

ח  אסור לחוף כלי כסף בגרתיקון, מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין, ונמצא כמתקן כלי, וגומר מלאכתו בשבת; אבל חופפין אותו בחול, ובנתר.  וכן כל הכלים, חופפין אותן בכל דבר.  ואסור להדיח קערות ואילפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת, באותה שבת; אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתונות--מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתייה.  ואין מציעין את המיטות בשבת, כדי לישן עליהן למוצאי שבת; אבל מציעין מלילי שבת, לשבת.

ט  [ח] אסור להטביל כלים טמאין בשבת, מפני שהוא כמתקן כלי.  אבל אדם טמא--מותר לטבול, מפני שנראה כמקר; ואין מזין עליו בשבת.  המטביל כלים בשבת--בשוגג, ישתמש בהן; במזיד, לא ישתמש בהן עד למוצאי שבת.  ומותר להטביל את המים הטמאים בשבת; כיצד יעשה--נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה, כגון כלי אבנים, ומטביל הכלי במקוה עד שיעלה מי המקוה עליהן, ויטהרו.  [ט] ואין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן.

י  מעבד, מאבות מלאכות הוא; והמרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים--הרי זה מעבד, וחייב.  לפיכך לא יסוך אדם את רגלו שמן, והיא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים; אבל סך הוא את רגלו שמן, ולובש מנעלו או סנדלו, אף על פי שהן חדשים.  וסך כל גופו שמן, ומתעגל על גבי קטבוליה חדשה, ואינו חושש.  במה דברים אמורים, בשהיה השמן מועט, כדי שיצחצח העור בלבד; אבל אם היה בבשרו שמן הרבה, כדי שירכך העור--הרי זה אסור, מפני שהוא כמעבדו.  והכול בחדשים; אבל בישנים, מותר.

יא  הממרח רטייה, חייב משום מוחק את העור; לפיכך אין סותמין נקב בשעווה וכיוצא בה, שמא ימרח.  ואפילו בשומן, אין סותמין את הנקב--גזירה, משום שעווה.

יב  כותב, מאבות מלאכות; לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב.  ואסור ללוות, ולהלוות--גזירה, שמא יכתוב.  וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר--שמא יכתוב.  לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר לחברו לשכור לו פועלין.  אבל לשאול ולהשאיל, מותר:  שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו הלווני.

יג  אחד המוכר בפה או במסירה--אסור, בין במאזניים בין שלא במאזניים; וכשם שאסור לשקול--כך אסור למנות ולמדוד, בין בכלי מידה בין ביד בין בחבל.

יד  אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין--גזירה, שמא יכתוב.  ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין--מפני שהוא כמקח וממכר; ואין מגביהין תרומה ומעשרות, שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש, ועוד, מפני שהוא כמתקן אותן בשבת.  ואין מעשרין את הבהמה--גזירה, שמא ירשום בסקרה.  ומקדיש אדם פסחו בשבת, וחגיגתו ביום טוב--שזו מצות היום.  וכשם שאין מקדישין, כך אין מקדשין מי חטאת.

טו  המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביום טוב--בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת.  ובין כך ובין כך, תיקן את הפירות.  וכן המקדיש או העריך או החרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד--מה שעשה עשוי; ואין צריך לומר, ביום טוב.  וכן המקנה לחברו בשבת, קנה.

טז  מעשרין את הדמאי, בין השמשות; אבל לא את הוודאי.  [טז] מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי, לא ייטלם בשבת, ואף על פי שייחד מקומן מקודם השבת, והרי הן ידועין ומונחין בצד הפירות.  ואם היה כוהן או עני למודים לאכול אצלו, יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיע לכוהן שזו שאני מאכילך תרומת מעשר, ויודיע לעני שזה שאני מאכילך מעשר עני.

יז  אסור להפיס ולשחק בקוביה בשבת, מפני שהוא כמקח וממכר; ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו, על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידין.

יח  אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן, בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות--גזירה, שמא יכתוב; לפיכך חשבונות שאין בהן צורך, מותר לחשבן.  כיצד:  כמה סאה היה לנו בשנה פלונית, כמה דינרין הוציא בחתנות בנו, וכיוצא באלו, שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל--המחשב אותן בשבת, כמחשב בחול.

יט  אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת--שלא יהיה כחול, ויבוא למחוק.  מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו, מפיו; אבל לא מן הכתב, כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות.  לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלה, או על הכותל--מותר לקרותן, מפני שאינו מתחלף בשטר.  ואסור לקרות בכתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת.  אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש, אסור--גזירה, משום ביטול בית המדרש:  שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא, ויימנע מבית המדרש.

כ  נפלה דליקה בחצר בשבת--אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, אף על פי שעירבו:  גזירה--שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו.  לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותה שבת, וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש:  שנמצא מתייאש מן הכול, ואינו בא לידי כיבוי.  ואם לא עירבו, אף מזונו וכליו אינו מציל.

כא  ומה הוא מציל למזונו:  אם נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלוש סעודות--הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה; נפלה בשחרית, מצילין ממנה מזון שתי סעודות; במנחה, מצילין מזון סעודה אחת.

כב  במה דברים אמורים, במציל בכלים הרבה, או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו שנייה--הוא שאין מציל, אלא מה שהוא צריך לו; אבל אם הוציא כלי אחד הוצאה אחת--אף על פי שיש בו כמה סעודות, מותר.

כג  כיצד:  מציל סל מלא כיכרות, אף על פי שיש בו כמה סעודות; ועיגול של דבילה, וחבית של יין.  וכן אם פרס טליתו, וקיבץ בה כל שיכול להוציא, והוציאה מלאה בבת אחת--מותר.

כד  אמר לאחרים בואו והצילו לכם--כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול; והרי הוא של מציל.  אם לא רצה המציל לקחתו, ונתנו לבעליו--מותר לו ליטול ממנו אחר השבת, שכר עמלו; ואין זה שכר שבת--שהרי אין שם מלאכה ולא איסור, שלא הוציאו אלא במקום מעורב.

כה  הציל פת נקייה, אינו חוזר ומציל פת שאינה נקייה; אבל אם הציל פת שאינה נקייה בתחילה, חוזר ומציל פת נקייה.  ומציל ביום הכיפורים מה שהוא צריך לשבת, אם היה יום הכיפורים בערב שבת.  אבל אינו מציל בשבת, ליום הכיפורים, ואין צריך לומר, ליום טוב; ולא משבת זו, לשבת הבאה.

כו  ומה הוא מציל ללבושו--לובש כל שהוא יכול ללבוש ועוטף כל שהוא יכול לעטוף, ומוציא.  ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, וכל אחד ואחד לובש ומתעטף יוכלו, ומוציא; והרי הוא שלו כמו המאכל, שהרי מן ההפקר זוכין.

כז  [כו] מותר להציל כל כתבי הקודש שיש בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו--ובלבד שיהיה למבוי שלוש מחיצות, ולחי אחד:  והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש.  אבל אם היו כתובין בכל לשון, או בכתב אחר--אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן.

כח  [כז] היו כתובין בסם ובסקרה--אף על פי שאינו כתב של קיימה, הואיל והן כתובין אשורי ובלשון הקודש, מצילין אותן.  הגיליון של ספרים שלמעלה ושלמטה, ושבין פרשה לפרשה, ושבין דף לדף, ושבתחילת הספר, ושבסוף הספר--אין מצילין אותן.  הברכות והקמיעין--אף על פי שיש בהן אותייות של שם, ומעניינות הרבה של תורה--אין מצילין אותן מפני הדליקה.

כט  [כח] ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותייות מתוך תיבות שלמות, ואפילו בכללן "יגר שהדותא" (בראשית לא,מז), וכן אם הייתה בו פרשה שאין בה שמונים וחמש אותייות, ויש בה הזכרות כגון "ויהי בנסוע הארון" (במדבר י,לה)--מצילין אותו מפני הדליקה.  ומצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין--אף על פי שיש בתוכן מעות.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?