משנה תורה - ספר זמנים - הלכות עירובין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות עירובין פרק ז

א  מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה, ועמד במקום בתוך התחום או בסופו, ואמר שביתתי במקום זה, וחזר לעירו ולן שם--יש לו להלך למחר מאותו מקום, אלפיים אמה לכל רוח.  וזה הוא עיקר עירובי תחומין, לערב ברגליו; ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום, אף על פי שלא יצא ולא עמד שם, אלא להקל על העשיר, שלא ייצא אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחנו לו.

ב  וכן אם נתכוון לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו, כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו, ויש בינו ובינו כשחשיכה אלפיים אמה או פחות, והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה--אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם, אלא החזירו חברו ללון אצלו, או שחזר מעצמו ללון, או נתעכב--יש לו להלך עד מקום שנתכוון לו, ומאותו מקום אלפיים אמה לכל רוח:  שכיון שגמר בליבו לקבוע שם שביתתו, והחזיק בדרך, נעשה כמי שעמד שם, או שהניח עירובו שם.

ג  במה דברים אמורים, בעני, שאין מטריחין אותו להניח עירוב; או בדחוק, כגון מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך:  והוא שיישאר מן היום, כדי שיגיע לאותו מקום שקבע בו שביתה, קודם שתחשך, אם רץ בכל כוחו, ויהיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך, אלפיים או פחות.  אבל אם לא היה דחוק ולא עני, או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כוחו, או שהיה בין המקום שנתכוון לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשיכה יתר מאלפיים אמה, או שלא כיוון המקום שקנה בו שביתה--הרי לא קנה שביתה בריחוק מקום, ואין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהוא עומד בו, כשחשיכה.

ד  מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד, וקנה שם שביתה, או שהיה בא בדרך ונתכוון לשבות ברשות היחיד הידועה אצלו, וקבע שם שביתתו--הרי זה מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח.  ואם הייתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה, או תל, או נקע--אם היה בה בית סאתיים או פחות, מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אין לו בה אלא ארבע אמות, וחוצה מהן אלפיים אמה לכל רוח.  וכן אם הניח עירובו, במקום שלא הוקף לדירה.

ה  הקונה שביתה בריחוק מקום, ולא סיים מקום שביתתו--לא קנה שביתה שם.  כיצד:  היה בא בדרך ואמר שביתתי בשדה פלונית, או בבקעה פלונית, או בריחוק אלף אמה, או אלפיים ממקומי זה--הרי זה לא קנה שביתה בריחוק מקום; ואין לו אלא אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהוא עומד בו, כשחשיכה.

ו  אמר שביתתי תחת אילן פלוני, או תחת סלע פלונית--אם יש תחת אותו אילן או אותה סלע שמונה אמות או יתר, לא קנה שביתה:  שהרי לא כיוון מקום שביתתו--שאם בא לשבות בארבע אמות אלו, שמא בארבע אמות אלו האחרות הוא שקנה.  [ז] לפיכך צריך להתכוון לשבות בעיקרו, או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו.  ואם היה תחתיו פחות משמונה, ונתכוון לשבות תחתיו--קנה:  שהרי אין שם שיעור שני מקומות, והרי מקצת מקומו מסויים.

ז  היו שניים באים בדרך, אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה, והשני אינו מכיר--זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, והמכיר מתכוון לשבות הוא וחברו במקום שהוא מכיר.

ח  אנשי העיר ששילחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע, והחזיק בדרך, והחזירו חברו, ולא הוליך עירובן--הן לא קנו שביתה באותו מקום, שהרי לא הונח שם עירובן, ואין להן להלך ממדינתן, אלא אלפיים אמה לכל רוח.  והוא, קנה שם עירוב--שהרי הוא בא בדרך, ונתכוון לשבות שם, והחזיק בדרך; לפיכך יש לו למחר להלך לאותו מקום, ולהלך ממנו אלפיים אמה לכל רוח.

ט  זה שאמרנו שצריך הקונה שביתה בריחוק מקום שיחזיק בדרך, לא שייצא וילך בשדה, אלא אפילו ירד מן העלייה לילך לאותו מקום, וקודם שייצא מפתח החצר החזירו חברו--הרי זה החזיק, וקנה שביתה.  וכן כל הקונה שביתה בריחוק מקום, אינו צריך לומר שביתתי במקום פלוני, אלא כיון שגמר בליבו והחזיק בדרך כל שהוא, קנה שם שביתה; ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקנה בו שביתה, שאינו צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בליבו, קנה.

י  התלמידים שהולכין אוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים, אצל בעלי הבתים שפיתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם, ובאים ולנים, בבית המדרש--מהלכין אלפיים אמה לכל רוח מבית המדרש, לא ממקום האכילה:  שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש, לא היו יוצאין לשדה; ואין דעתן סומכת לדירה, אלא על בית מדרשם.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות עירובין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?