משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות שביתת יום טוב פרק ד

א  אין מוציאין את האש:  לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן המתכות--כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו, עד שתצא האש; וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים, שמנידין אותו עד שידלק; או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים, שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נוגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק.  כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה; אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מערב יום טוב.

ב  אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך, אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה--שהכיבוי מלאכה, ואין בו צורך אכילה כלל; וכשם שאין מכבין את האש, כך אין מכבין את הנר.  ואם כיבה, לוקה כמי שארג או בנה.

ג  אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה.  ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו.  אגודה של עצים שהודלקה במדורה--כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.

ד  אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון ביום טוב, כדרך שאין מכבין בשבת; אלא מניחה, וייצא.  ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המיטה, אלא כופה עליו כלי, או עושה מחיצה בינו לבין הנר, או מוציאו לבית אחר.  ואם אינו יכול לעשות אחת מכל אלו, הרי זה אסור לכבות; ואסור לשמש, עד שתכבה מאליה.

ה  מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה.  ואסור להניח את הנר על גבי הדקל וכיוצא בו ביום טוב, שמא יבוא להשתמש במחובר ביום טוב.

ו  אין מעשנין בקטורת ביום טוב, מפני שהוא מכבה--ואפילו להריח בה; ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים, שהוא אסור.  ומותר לעשן את הפירות כדי שיוכשרו לאכילה, כמו שמותר לצלות בשר על האש.  וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת--אבל לא בגחלת של עץ, מפני שהוא מכבה.  ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית.

ז  אין נופחין במפוח ביום טוב, כדי שלא יעשה כדרך שהאומנין עושין; אבל נופחין בשפופרת.  אין עושין פחמין, ואין גודלין את הפתילה, ולא מהבהבין אותה, ולא חותכין אותה לשניים בכלי; אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שני נרות ומדליק באמצע, ונמצאת הפתילה נחלקת בפי שני נרות.

ח  אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם, ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו מליח.  שפוד שנרצף--אף על פי שהוא יכול לפושטו בידו, אין מתקנין אותו.  שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן, כגון שני נרות או שני כוסות--אין פוחתין אותן לשניים, מפני שהוא מתקן כלי.

ט  אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או על גבי חרס או אבן; ואין מורים דבר זה לרבים, כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת.  במה דברים אמורים, בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה; אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל--אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבוא להשחיזה במשחזת.  ומפני זה אסרו לראות סכין לעם הארץ ביום טוב, שמא תהיה פגומה, ויאמר לו זו אסור לשחוט בה, משום פגימתה:  ילך ויחדדה במשחזת.  וחכם שראה הסכין לעצמו, הרי זה משאילה לעם הארץ.

י  אין מבקעין עצים ביום טוב, לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה, אלא בקופיס ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום.  ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו--שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב.  ולמה לא נאסר הביקוע כלל--מפני שאפשר שיפגע עץ עבה ולא יכול להבעירו, ויימנע מלבשל; לפיכך התירו לבקע בשינוי.  וכל הדברים הדומין לזה--מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו, ואסרו מה שאסרו.

יא  לא תיכנס אישה בין העצים, ליטול מהן אוד לצלות בו.  ואין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת של קורה, שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד.

יב  מסלקין תריסי חנייות ומחזירין אותן ביום טוב, כדי שיוציא תבלין שהוא צריך להן מן החנות, ולא יימנע משמחת יום טוב.  במה דברים אמורים, בשיש להן ציר באמצע; אבל יש להן ציר מן הצד, אסור--גזירה, שמא יתקע.  ושאין להן ציר כל עיקר, אפילו בבית מותר להחזיר.

יג  כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חוליות וכיסא ושולחן שהן חתיכות חתיכות--מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע:  לפי שאין בניין בכלים.  אבנים של בית הכיסא, מותר לצדדן ביום טוב--בניין עראי הוא, ומשום כבודו לא גזרו.

יד  העושה מדורה ביום טוב--כשהוא עורך העצים, אינו מניח זה על גבי זה עד שיסדר המערכה; מפני שנראה כבונה, אף על פי שהוא בניין עראי, אסור:  אלא או שופך העצים בערבוב, או עורך בשינוי.  כיצד--מניח עץ למעלה, ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו, עד שהוא מגיע לארץ.

טו  וכן הקדירה--אוחז אותה, ומכניס האבנים תחתיה; אבל לא יניחנה על גבי האבנים.  וכן המיטה--אוחז הקרשים למעלה, ומכניס הרגליים תחתיהן.  אפילו ביצים--לא יעמיד אותן שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל ממעלה למטה.  וכן כל כיוצא בזה, צריך שינוי.

טז  מסירין זבובין הנתלים בבהמה, אף על פי שהן עושין חבורה.  ואין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין.  כיצד--אוחז בוולד שלא ייפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן דד לתוך פיו.  הייתה בהמה טהורה, וריחקה את הוולד--מותר לזלף משלייתה עליו, וליתן בול מלח ברחמה, כדי שתרחם עליו; אבל הטמאה--אסור לעשות לה כן, לפי שאינה צריכה.

יז  כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב--גזירה, שמא ישהה אותו בטומאתו; ואם היה צריך להטביל מים שבו--מטביל את הכלי במימיו, ואינו חושש.  כלי שהיה טהור לתרומה ורצה להטבילו לקודש, מותר להטבילו; וכן כל כיוצא בזה, מטבילות שאר המעלות.

יח  כלי שנטמא ביום טוב, מטבילין אותו ביום טוב.  נטמא הכלי במשקין טמאין שהן ולד הטומאה מערב יום טוב--מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה כמו שיתבאר במקומו.  ומדלין בדלי טמא, והוא טהור מאליו.  נידה שאין לה בגדים להחליף, מערמת וטובלת בבגדיה.

יט  דברים רבים אסרו ביום טוב, משום גזירת מקח וממכר.  כיצד:  אין פוסקים דמים כתחילה על הבהמה ביום טוב, אלא מביא שתי בהמות שוות זו לזו ושוחטין את אחת מהן ומחלקין ביניהן; ולמחר יודעין כמה דמי שנייה, וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו.  וכשהן מחלקין ביניהן, לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשתיים--שאין מזכירין שם דמים; אלא זה נוטל שליש, וזה נוטל רביע.

כ  כשהן מחלקין, לא ישקלו במאזניים:  שאין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר; אפילו ליתן בו בשר לשומרו מן העכברים אסור, אם היו המאזניים תלויין, מפני שנראה כשוקל בכף מאזניים.  וטבח אומן, אסור לשקול בידו.  ואסור לשקול בכלי מלא מים.  ואין מטילין חלשים על המנות; אבל מטילין חלשים על בשר הקודשים ביום טוב, כדי לחבב המצוה.

כא  לא יאמר אדם לטבח, תן לי בדינר בשר, אלא תן לי חלק או חצי חלק; ולמחר עושין חשבון על שווייו.  וכן לא ייקח מבעל החנות במידה, או במשקל; אלא כיצד הוא עושה--אומר לחנווני מלא לי כלי זה, ולמחר נותן לו שווייו.  ואפילו היה כלי המיוחד למידה, ימלאנו--והוא, שלא יזכור לו שם מידה.

כב  הנחתום מודד תבלין ונותן לקדירה, בשביל שלא יפסיד תבשילו; אבל האישה, לא תמוד קמח לעיסה.  וכן לא ימוד אדם שעורים לפני בהמתו, אלא משער ונותן לה.

כג  ומותר ליקח מן החנווני ביצים ואגוזים במניין, וכן כל כיוצא בהן--ובלבד שלא יזכור לו שם דמים, ולא סכום מניין.  כיצד סכום המניין:  הרי שהיה נושה בו עשרה רימונים או עשרה אגוזים--לא יאמר לו ביום טוב, תן לי עשרה כדי שיהיה לך אצלי עשרים; אלא לוקח סתם, ולמחר עושה חשבון.

כד  הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו, או אצל הפטם הרגיל אצלו, ולוקח ממנו בהמה ועופות, כל מה שירצה--והוא שלא יזכור לו שם דמים, ולא סכום מניין.

כה  הלוואת יום טוב, תובעין אותה בדין:  שאם תאמר לא ניתנה להיתבע, אינו נותן לו כלום; ונמצא נמנע משמחת יום טוב.

כו  אף על פי שאין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב כשבת, אם היו לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש, הרי זה מוליכן לכוהן ביום טוב; ואין צריך לומר חלה וזרוע ולחיים וקיבה, שמוליכן לכוהן ביום טוב.  וגבאי צדקה גובין מן החצרות ביום טוב; ולא יהיו מכריזין כדרך שמכריזין בחול, אלא גובין בצנעה, ונותנין לתוך חיקן, ומחלקין לכל שכונה ושכונה בפני עצמה.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?