משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת


הלכות חמץ ומצה פרק ו

א  מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר, שנאמר "בערב, תאכלו, מצות" (שמות יב,יח)--בכל מקום, ובכל זמן.  ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה; ומצותה כל הלילה.  אבל בשאר הרגל, אכילת מצה רשות--רצה, אוכל מצה; רצה, אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות.  אבל בליל חמישה עשר בלבד, חובה; ומשאכל כזית, יצא ידי חובתו.

ב  בלע מצה, יצא; בלע מרור, יצא.  בלע מצה ומרור כאחד--ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא:  שהמרור כטפילה למצה.  כרכן בסיב וכיוצא בו ובלען, אף ידי מצה לא יצא.

ג  אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גויים לאכול--יצא ידי חובתו; אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא--חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה הייתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות.

ד  אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה, אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין--שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג) ונאמר "תאכלו, מצות" (שמות יב,יח; שמות יב,כ):  דברים הבאים לידי חימוץ--אם אכלן מצה, יצא בהן ידי חובתו; אבל שאר הדברים, כגון אורז ודוחן וקטנייות--אין בהן מצה, לפי שאין בהן חמץ.

ה  העושה עיסה מן החיטים ומן האורז--אם יש בה טעם דגן, יוצא בה ידי חובתו.  עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלין ממנה, יוצא בה ידי חובתו; אין הרועים אוכלין ממנה, אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה.

ו  מצה שלשה במי פירות, יוצא בה ידי חובתו בפסח.  אבל אין לשין אותה ביין, או שמן, או דבש, או חלב--משום "לחם עוני" (דברים טז,ג), כמו שביארנו; ואם לש ואכל, לא יצא ידי חובתו.  ואין יוצאין לא בפת מורסן, ולא בפת סובין; אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת, ויוצא בה ידי חובתו.  וכן פת סולת נקייה ביותר--הרי זו מותרת, ויוצא בה ידי חובתו בפסח; ואין אומרין בה, אין זה "לחם עוני".

ז  [ו] אחד מצה שנאפת בתנור, או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח, בין שהרתיח ואחר כך הדביק; אפילו אפיה בקרקע, הרי זה יוצא בה ידי חובתו.  וכן אם לא נאפת אפייה גמורה, יוצאין בה--והוא, שלא יהיו חוטין של בצק נמשכין ממנה בעת שפורסה.  ויוצאין ברקיק השרוי--והוא, שלא נימוח; אבל מצה שבישלה--אינו יוצא בה ידי חובתו, שהרי אין בה טעם הפת.

ח  [ז] אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או שגזלה.  זה הכלל--כל שמברכין עליו ברכת המזון, יוצא בה ידי חובתו; וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון, אין יוצא בה ידי חובתו.

ט  [ח] הכוהנים יוצאין בחלה ובתרומה, אף על פי שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם; וכן יוצאין במצה של מעשר שני, בירושלים.  אבל אין יוצאין במצה של ביכורים, אפילו בירושלים:  מפני שהביכורים, אין בהן היתר בכל המושבות, ומעשר שני, אפשר שייפדה וייאכל בכל מקום; וכתוב "בכול, מושבותיכם, תאכלו, מצות" (שמות יב,כ)--מצה הראויה להיאכל בכל המושבות, היא שיוצאין בה ידי חובה.

י  [ט] חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו, אין יוצאין בהן:  שנאמר "ושמרתם, את המצות" (שמות יב,יז)--מצה המשתמרת לעניין מצה בלבד, היא שיוצאין בה; אבל זו, משתמרת לעניין הזבח.  ואם עשין למכור בשוק, הרי זה יוצא בה ידי חובתו:  שהעושה למכור בשוק, בדעתו שאם לא יימכרו יאכל אותן; ונמצא בשעת עשייתן, שמרן לשם מצה.

יא  [י] הכול חייבין באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים; קטן שיכול לאכול פת--מחנכין אותו במצוות, ומאכילין אותו כזית מצה.  חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה, שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו--והוא, שלא נימוח.

יב  [יא] מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום, אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן; אלא אף על פי שאכל מצה, ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן--חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה, ופוסק.

יג  [יב] אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב; ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות.  וכן אסור לאכול ערב הפסח, מקודם המנחה במעט, כדי שייכנס לאכילת מצה בתאווה; אבל אוכל הוא מעט פירות או ירקות, ולא ימלא כרסו מהן.  וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה ויהיו מצוות חביבין עליו; אבל בשאר ערבי ימים טובים, אוכל והולך עד שתחשך.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת


יש לך שאלה או הערה?