משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שופר וסוכה ולולב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות שופר פרק ב

א  הכול חייבין לשמוע קול שופר, כוהנים לויים וישראליים וגרים ועבדים משוחררים; אבל נשים ועבדים וקטנים, פטורין.  מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, וטומטום ואנדרוגינוס--חייבין.

ב  כל מי שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את החייב ידי חובתו; לפיכך אישה או קטן שתקעו בשופר, השומע מהן לא יצא.  אנדרוגינוס מוציא את מינו, ואינו מוציא את שאינו מינו; טומטום אינו מוציא לא את מינו, ולא את שאינו מינו--שהטומטום שנקרע, אפשר שיימצא זכר ואפשר שיימצא נקבה.

ג  וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, אינו מוציא אפילו לעצמו, שאין צד עבדות שבו, מוציא צד חירות שבו; אלא כיצד יוצא ידי חובתו, שישמע מבן חורין שיתקע לו.

ד  המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא.  נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציא, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת--לא יצא ידי חובתו:  עד שיתכוון שומע, ומשמיע.

ה  מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו--יצא, אף על פי שאין התוקע מתכוון לזה פלוני ששמע תקיעתו, ואינו יודעו:  שהרי נתכוון לכל מי שישמענו.  לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע התקיעות משליח ציבור--יצא, אם נתכוון לצאת:  שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.

ו  יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום:  אף על פי שהתקיעה, משום שבות; ומן הדין היה, שתוקעין--יבוא עשה של תורה, וידחה שבות של דבריהם.  ולמה אין תוקעין:  גזירה שמא ייטלנו בידו, ויוליכו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או מוציאו מרשות לרשות, ויבוא לידי איסור סקילה--שהכול חייבים בתקיעה, ואין הכול בקיאין לתקוע.

ז  התינוקות שלא הגיעו לחינוך--אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו; ומותר לגדול להתעסק עימהן כדי ללמדן, ביום טוב--בין קטן שהגיע לחינוך, בין קטן שלא הגיע לחינוך:  שהתקיעה, אין איסורה אלא משום שבות.

ח  כשגזרו שלא לתקוע בשבת, לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין; אבל בזמן שהיה המקדש קיים, והיה בית דין הגדול בירושלים, היו הכול תוקעין בירושלים בשבת, כל זמן שבית דין יושבין.  ולא אנשי ירושלים בלבד, אלא כל עיר שהייתה בתוך תחום ירושלים, והייתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והייתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר, והייתה יכולה לבוא לירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם--אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים; אבל בשאר ערי ישראל, לא היו תוקעין.

ט  ובזמן הזה שחרב המקדש, כל מקום שיש בו בית דין קבוע--והוא, שיהיה סמוך בארץ--תוקעין בו בשבת.  ואין תוקעין בשבת, אלא בבית דין שקידשו את החודש; אבל שאר בתי דינין, אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין.  ואין תוקעין אלא בפני בית דין בלבד, כל זמן שהן יושבין, ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו, תוקעין בפניהם; אבל חוץ לבית דין, אין תוקעין.  ולמה תוקעין בפני בית דין--מפני שבית דין זריזין הן, ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים, שבית דין מזהירין את העם, ומודיעין אותן.

י  בזמן הזה, שאנו עושין שני ימים בגלייות, כדרך שתוקעין בראשון, תוקעין בשני; ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע, תוקעין בשני בלבד.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שופר וסוכה ולולב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?