משנה תורה - ספר זמנים - הלכות תענייות - הכול
פרק א ב ג ד ה


הלכות תענייות פרק ב

א  אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהם--על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל היירקון, ועל המפולת, ועל החוליים, ועל המזונות, ועל המטר.

ב  כל עיר שיש בה צרה מכל אלו--אותה העיר מתענה ומתרעת, עד שתעבור הצרה; וכל סביבותיה--מתענות ולא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים.  ובכל מקום, אין צועקין ולא מתריעין בשבת, כמו שאמרנו--חוץ מצרת המזונות, שצועקין עליה אפילו בשבת; אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות, בשבת.

ג  על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד:  גויים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ, או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה--הרי אלו מתענין ומתריעין, עד שירוחמו.  וכל הערים שסביבותיהם, מתענין; אבל אין מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן.

ד  על החרב כיצד:  אפילו חרב של שלום, כגון שערכו מלחמה גויים עם גויים ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה--הרי זו צרה, ומתענין ומתריעין עליה, שנאמר "וחרב, לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו,ו), מכלל שראיית המלחמה צרה.

ה  איזה הוא דבר--עיר שיש בה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים--אין זה דבר.  היו בה אלף, ויצאו ממנה שישה מתים בשלושה ימים זה אחר זה--הרי זה דבר; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים--אין זה דבר.  וכן לפי חשבון זה.  ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה, בכלל מניין אנשי המדינה לעניין זה.

ו  היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גלייות ישראל עליהן.  היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת--שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו.

ז  אין מתענין על חיה רעה, אלא בזמן שהיא משולחת.  כיצד:  נראתה בעיר ביום, הרי זו משולחת.  נראתה בשדה ביום--אם ראתה שני בני אדם, ולא ברחה מפניהם--הרי זו משולחת.  ואם הייתה שדה סמוכה לאגם, וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם--הרי זו משולחת; לא רדפה אחריהם, אינה משולחת.  ואם הייתה באגם--אפילו רדפה אחריהם--אינה משולחת, אלא אם כן טרפה שניהם ואכלה אחד מהן.  אבל אם אכלה שניהם באגם, אינה משולחת:  מפני שזה הוא מקומה; ומפני הרעבון טרפה, לא מפני שהיא משולחת.

ח  בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות--הואיל והן מקום גדודי חיה, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה--הרי זו משולחת; ואם לא הגיעה למידה זו, אינה משולחת, שאלו בני אדם, הם שסיכנו בעצמם ובאו למקום החיות.

ט  שאר מיני רמש הארץ ורמש העוף ששולחו והזיקו--כגון שילוח נחשים ועקרבים, ואין צריך לומר צרעין ויתושין והדומה להן--אין מתענין עליהם, ולא מתריעין; אבל זועקין, בלא תרועה.

י  על הארבה ועל החסיל:  אפילו לא נראה מהן אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל, מתענין ומתריעין עליהן; ועל הגובאי, בכל שהוא.  אבל החגב--אין מתענין עליו, ולא מתריעין; אלא זועקין בלבד.

יא  על השידפון ועל היירקון:  משיתחיל בתבואה; ואפילו לא התחיל אלא במקום קטן כמלוא פי תנור, גוזרין עליו תענית ומתריעין.

יב  על המפולת כיצד:  הרי שרבתה בעיר מפולת כותלים בריאים, שאינן עומדים בצד הנהר--הרי זו צרה, ומתענין ומתריעין עליה.  וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבניין והורגין, מתענין ומתריעין עליהן.

יג  על החוליים כיצד:  הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהן, והיו מתים באותו החולי--הרי זו צרת ציבור, וגוזרין לה תענית ומתריעין.  וכן חיכוך לח, הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הציבור, מתענין ומתריעין עליו; אבל חיכוך יבש, צועקים עליו בלבד.

יד  על המזונות כיצד:  הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העיר מהן, כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא והמתן, עד שיצטרך התגר למכור שווה עשרה בשישה ואחר כך ימצא לוקח--הרי זו צרת ציבור, ומתריעין עליה; וזועקין עליה, בשבת.

טו  על המטר כיצד:  הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצירו להן--הרי אלו מתפללין עליהן, שאין לך צרה גדולה מזו שהבתים נופלין ונמצאו בתיהן קבריהן.  ובארץ ישראל, אין מתפללין על רוב הגשמים, מפני שהיא ארץ הרים, ובתיהם בנויים באבנים; ורוב הגשמים טובה להן, ואין מתענין להעביר את הטובה.

טז  תבואה שצמחה ונמנע המטר, והתחילו צמחין ליבש--הרי אלו מתענין וזועקין עד שיירדו גשמים, או שייבשו הצמחים.  וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל, שהוא זמן פריחת האילנות שם, ולא ירדו גשמים--הרי אלו מתענין וזועקין עד שיירדו גשמים הראויין לאילנות, או עד שיעבור זמנם.

יז  וכן אם הגיע זמן חג הסוכות, ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות והשיחין והמערות--הרי אלו מתענין עד שיירד גשם הראוי לבורות; ואם אין להם מים לשתות, מתענים על הגשמים--בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה.

יח  פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, בימות הגשמים--הרי זו מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שיירדו הגשמים, או עד שיעבור זמנם.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות תענייות - הכול
פרק א ב ג ד ה


יש לך שאלה או הערה?