משנה תורה - ספר זמנים - הלכות מגילה וחנוכה - הכול
פרק א ב ג ד


הלכות מגילה פרק ב

א  הקורא את המגילה למפרע, לא יצא:  קרא ושכח פסוק אחד, וקרא פסוק שני לו, וחזר וקרא פסוק ששכח, וחזר וקרא פסוק שלישי--לא יצא, מפני שקרא פסוק אחד למפרע; אלא כיצד עושה--מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר.

ב  מצא ציבור שקראו חצייה--לא יאמר אקרא חצי האחרון עם הציבור, ואחזור ואקרא חצי ראשון:  שזה קורא למפרע; אלא קורא מתחילה ועד סוף, על הסדר.  קרא ושהה מעט, וחזר וקרא--אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה--הואיל וקרא על הסדר, יצא.

ג  הקורא את המגילה על פה, לא יצא ידי חובתו.  הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש, ובכתב הקודש--אף על פי שאינו יודע מה הן אומרין, יצא ידי חובתו; וכן אם הייתה כתובה יוונית ושמעה, יצא--אף על פי שאינו מכיר, ואפילו היה השומע עברי.

ד  הייתה כתובה תרגום, או בלשון אחרת מלשונות הגויים--לא יצא ידי חובתו בקריאתה, אלא המכיר אותה לשון בלבד:  והוא, שתהיה כתובה בכתב אותה לשון.  אבל אם הייתה כתובה בכתב עברי, וקראה ארמית לארמי--לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו, לא יצא השומע ממנו.

ה  הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא.  כיצד:  היה כותבה, או דורשה, או מגיהה--אם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא.  קרא, והוא מתנמנם--הואיל ולא נרדם בשינה, יצא.

ו  במה דברים אמורים שהמכוון ליבו בכתיבתה יצא--בשמתכוון לצאת בקריאה שקרא בספר שמעתיק ממנו, בשעה שהוא כותב; אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו שכותב--לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה.

ז  הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת--יצא, לפי שאין מדקדקין בקריאתה.  קראה עומד, או יושב--יצא, ואפילו בציבור; אבל לא יקרא בציבור יושב לכתחילה, מפני כבוד ציבור.  קראוה שניים, אפילו עשרה, כאחד--יצאו הקוראין, והשומעים מן הקוראין; וקורא אותה גדול עם הקטן, ואפילו בציבור.

ח  אין קוראין בציבור, במגילה הכתובה בין הכתובים; ואם קרא, לא יצא--אלא אם כן הייתה יתרה על שאר היריעות או חסרה, כדי שיהא לה היכר.  אבל יחיד קורא בה, ואפילו אינה חסרה ולא יתרה, ויוצא בה ידי חובתו.

ט  אין כותבין את המגילה אלא בדיו, על הגוויל או על הקלף כספר תורה.  ואם כתבה במי עפצא וקלקנתוס, כשרה; כתבה בשאר מיני צבעונין, פסולה.  וצריכה שרטוט, כתורה עצמה; ואין העור שלה, צריך עבדה לשמה.  הייתה כתובה על הנייר, או על עור שאינו מעובד, או שכתבה גוי, או מין--פסולה.

י  היו בה אותייות מטושטשות או מקורעות--אם רישומן ניכר--אפילו היו רובה, כשרה.  ואם אין רישומן ניכר--אם היה רובה שלם, כשרה; ואם לאו, פסולה.  השמיט בה הסופר אותייות או פסוקים, וקראן הקורא על פה--יצא.

יא  המגילה צריכה תפירה, עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת.  ואינה נתפרת אלא בגידין, כספר תורה; ואם תפרה שלא בגידין, פסולה.  ואינו צריך לתפור את כל היריעה, כספר; אלא אפילו תפר בגידין שלוש תפירות בקצה היריעה, ושלוש באמצעה, ושלוש בקצה השנית--כשרה, מפני שנקראת איגרת.

יב  וצריך הקורא לקרות עשרת בני המן ועשרת, בנשימה אחת, כדי להודיע לעם, שכולם נתלו ונהרגו כאחד.  ומנהג כל ישראל, שהקורא את המגילה, קורא ופושט כאיגרת; וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך.

יג  שני הימים האלו, שהן ארבעה עשר וחמישה עשר, אסורין בספד ותענית, לכל אדם בכל מקום--בין לבני כרכין, שהן עושין חמישה עשר בלבד, בין לבני עיירות, שהן עושין ארבעה עשר בלבד.  ושני הימים, אסורין בספד ותענית באדר הראשון, כאדר השני.  אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים, מותרים בספד ותענית ביום קריאתן, ואסורין בשני הימים האלו, אף על פי שאין קוראין בהן.

יד  מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, ויום חמישה עשר לבני כרכים--להיות ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים.  ומותר, בעשיית מלאכה; ואף על פי כן, אין ראוי לעשות בו מלאכה:  אמרו חכמים, כל העושה מלאכה ביום פורים, אינו רואה סימן ברכה.

טו  בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי--אם חילקו מעות לאביונים ביום קריאתן, יצאו; אבל המשתה והשמחה, אין עושין אותה אלא בארבעה עשר, ואם הקדימו, לא יצאו.  וסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו.

טז  [טו] כיצד חובת סעודה זו--שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה, כפי אשר תמצא ידו; ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות.

יז  וכן חייב לשלוח שתי מנות של בשר, או של מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין--לחברו:  שנאמר "ומשלוח מנות, איש לריעהו" (אסתר ט,יט; אסתר ט,כב)--שתי מנות, לאדם אחד.  וכל המרבה לשלוח לריעים, משובח.  ואם אין לו, מחליף עם חברו--זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים "ומשלוח מנות, איש לריעהו".

יח  [טז] וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין:  שנאמר "ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב)--שתי מתנות, לשני עניים.  ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.

יט  [יז] מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח לריעיו--שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמיללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו).

כ  [יח] כל ספרי הנביאים וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר--הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם.  ואף על פי שכל זכרון הצרות ייבטל, שנאמר "כי נשכחו, הצרות הראשונות, וכי נסתרו, מעיניי" (ישעיהו סה,טז)--ימי הפורים לא ייבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה, לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם, לא יסוף מזרעם" (אסתר ט,כח).


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות מגילה וחנוכה - הכול
פרק א ב ג ד


יש לך שאלה או הערה?