משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


הלכות אישות פרק כג

א  האישה שהתנת על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל--אם כתב לה ועודה ארוסה, קודם הנישואין--אינו צריך לקנות מידו, אלא כל מה שכתב לה קיים; ואם כתב לה אחר נישואין, צריך לקנות מידו.

ב  התנה עימה קודם אירוסין, שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה--אם מכרה ונתנה, מכרה קיים ומתנתה קיימת; אבל אוכל פירותיהן, כל זמן שהן ברשותה.  ואם קנו מידו כשהיא ארוסה, שאין לו דין ודברים בנכסיה--הרי סילק עצמו מגוף הקרקע, ואין לו בנכסיה פירות לעולם; ואפילו עירער על קניינו ואמר, לא עלה בדעתי שאין לי פירות מפני קניין זה, אלא שאם מכרה מכרה קיים, שאין אדם נושא אישה בלא נכסים--אין שומעין לו, אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע.

ג  התנה עימה שלא יאכל פירות נכסיה--הרי זה אינו אוכל פירותיהן; אבל מוכרין את הפירות, ולוקחין בהן קרקע, והוא אוכל פירותיה, שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד.

ד  התנה עימה שלא יאכל פירות נכסיה, ולא פירי פירותיהן--לוקחין הפירות, וקונין בהם קרקע, ולוקחין פירות קרקע זו, וקונין בהם קרקע שנייה; והוא אוכל פירות אלו, שהן פירי פירי פירות.  וכן הדבר תמיד, עד שיתנה עימה שלא יהיה לו לא פירות ולא פירי פירותיהן עד עולם, ואחר כך לא יהיה לו פירות, בחייה; אבל אם מתה, יירש הכול.

ה  התנה עימה שלא יירשנה--הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פירות בחייה.  וכן אם התנה עימה שיירש מקצת נכסיה, וכן אם התנה עימה שאם מתה בלא בנים, יחזרו נכסין לבית אביה--הכול קיים.

ו  במה דברים אמורים, בשהתנה עימה קודם שתינשא:  שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו--מתנה עליה שלא יירשנה, קודם שתהיה ראויה לו; אבל אם התנה עימה אחר שנישאת--תנאו בטיל, ויירשנה כמו שביארנו.

ז  התנה עימה אחר נישואין, שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה, ולא בפירי פירותיהן עד עולם בחייה, ובמותה--הרי זה אינו אוכל פירות כלל; אבל אם מתה, יירשנה כמו שביארנו.

ח  הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, או שאכל דינר אחד אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפירות מה שהוציא אלא חבילה של זמורות--מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל.  [ט] וכן אם נפלו לה כספים במקום רחוק, והוציא עליהן הוצאות עד שהביאן, או עד שהוציאן מיד מי שהיו אצלו, ולקח בהן קרקע, ואכל פירותיה כשיעור--מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל.

ט  הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשיעור--שמין כמה השביח, ושואלין אותו כמה הוציא:  אם השבח יתר על ההוצאה--יישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא, ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח--אין לו מן ההוצאה אלא כשיעור השבח, ובשבועה.

י  במה דברים אמורים, במגרש.  אבל האישה שמרדה על בעלה או שמיאנה--אפילו אכל הרבה, שמין לו כמה אכל, ופוחתין אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שיישבע, ונוטלו:  שלא הקנה לה, כדי שתיטול ותצא מעצמה.  וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה, ומיאנה--רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כעריס:  שהרי ברשות ירד.

יא  מנהגות רבות יש בנדוניה--יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניה, ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה, וכותבים שהכניסה לו מאה וחמישים כדי להרבות בפני העם; וכשתבוא לגבות, לא תגבה אלא המאה.

יב  ויש מקומות שנהגו לכתוב בפחות, ואם פסקה להוציא לו במאה כלים, נותנת שווה מאה ועשרים או מאה וחמישים, וכותבין שהכניסה לו מאה.  ויש מקומות שנהגו לכתוב שווה בשווה.  ויש מקומות שנהגו שייתן האיש מעות לפי הנדוניה, דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן.  ויש מקומות שנהגו שיכניס האיש שום משלו לאישה, יצטרף לנדוניתה להתנאות בו.

יג  [יב] הנושא סתם, כותב ונותן כמנהג המדינה; וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כמנהג המדינה; וכשתבוא לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה.  ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן, מנהג המדינה עיקר גדול; ועל פיו דנין--והוא, שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה.

יד  [יג] איש ואישה שהיו ביניהם שידוכין--ואמר לה, כמה את מכנסת לי, כך וכך; ואמרה לו, כמה אתה נותן לי או כותב לי, כך וכך; וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו, כמה אתה נותן לבנך, כך וכך; וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך; ועמדו וקידשו:  קנו אותן בדברים, ואף על פי שלא היה ביניהן קניין מידם; ואלו הן, הדברים הנקנין באמירה.

טו  [יד] במה דברים אמורים, בשפסק האב לבתו, בין גדולה בין קטנה, ופסק האב האחר לבנו, ובנישואין ראשונים--שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה; אבל אח שפסק לאחותו, או אישה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים--לא קנו אותן הדברים, עד שיקנו מידי הפוסק שנתן כך וכך.

טז  [טו] האב שפסק על ידי בתו, לא קנת הבת המתנה עד שיכנוס אותה בעלה; וכן הבן, לא קנה עד שיכנוס:  שכל הפוסק, אינו פוסק אלא על מנת לכנוס.  לפיכך הפוסק מעות לחתנו, ומת קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו לייבום--יכול האב לומר ליבם, לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך איני רוצה ליתן:  ואפילו היה הראשון עם הארץ, והשני חכם; ואף על פי שהבת רוצה בו.

יז  [טז] הפוסק מעות לחתנו, והלך האב למדינה אחרת--יכולה היא לומר לבעל, אני לא פסקתי על עצמי, מה אני יכולה לעשות, או כנוס בלא נדוניה, או פוטרני בגט; אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיעה ידה--הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה, או עד שתמות.

יח  ולמה לא תפטור עצמה במרדות:  שהמורדת כשהיא ארוסה--הבעל רוצה לכונסה, והיא אינה רוצה; אבל זו אין הבעל רוצה בה, עד שתיתן הנדוניה שפסקה, והיא רוצה בו, שהרי היא אומרת לו או כנוס או פטור.  במה דברים אמורים, בגדולה; אבל קטנה שפסקה על עצמה--כופין אותו ליתן גט, או יכנוס בלא נדוניה.

יט  [יז] הנושא את האישה, ופסקה עימו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים--חייב לזונה אותם השנים שקיבל על עצמו:  והוא, שיתנו על דבר זה בשעת קידושין.  אבל שלא בשעת קידושין--עד שיקנו מידו, או שיכתוב בשטר וכיוצא בו, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

כ  נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה, ונישאת לאחר, ופסקה עימו שיהיה זן את הבת כך וכך שנים--לא יאמר הראשון, אם תבוא לביתי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם, אימה.  וכן לא יאמרו שניהם, הרי אנו זנין אותה כאחת; אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות.

כא  [יח] נישאת הבת בתוך זמן זה, הבעל חייב במזונותיה; ובעלי אימה שניהם, כל אחד מהן נותן לה דמי מזונות.  מתו אלו שפסקו לזון אותה--אם קנו מידן, או שחייב עצמו בשטר--הרי זו כבעל חוב בשטר, וטורפת מזונותיה מנכסים המשועבדים עד סוף הזמן שפסקו; ואם פסקו בשעת הקידושין, ולא היה שם קניין--הרי הם דברים שלא ניתנו להיכתב, ואינה טורפת במזונותיה.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


יש לך שאלה או הערה?