משנה תורה - ספר נשים - הלכות גירושין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות גירושין פרק יא

א  אין נושאין קטנה.  והנושא קטנה יתומה, ולא רצת בבעל--הרי זו ממאנת והולכת, ואינה צריכה ממנו גט:  שאין קידושי קטנה קידושין גמורין, כמו שביארנו.  וכן קטנה שהשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה, כשהיא קטנה--הרי היא כיתומה בחיי האב; ואם נישאת כשהיא קטנה בחיי אביה, הרי זו ממאנת.  [ב] החירשת--אף על פי שנישואיה מדברי סופרים כנישואי קטנה--לא תיקנו לה שתמאן, כדי שלא יימנעו מלנושאה.

ב  [ג] ממאנת היא הקטנה--בין מן האירוסין, בין מן הנישואין, בין בפני בעלה, בין שלא בפניו; וכשם שממאנת בבעל, כך ממאנת ביבם.  וממאנת בבעל זה, ונישאת לאחר; וממאנת בשני, וכן בשלישי--אפילו כמה פעמים:  כל זמן שהיא קטנה, יש לה למאן.  וקטנה שלא מיאנה, אף על פי שהיא נשואה, והלכה ונתקדשה לאחר, כשהיא קטנה--קידושיה הן הן מיאוניה.

ג  [ד] ועד מתיי הבת ממאנת, כל זמן שהיא קטנה--עד שתהיה נערה, או עד שייוודע שהיא איילונית.  במה דברים אמורים, בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשת בת שתים עשרה שנה ויום אחד.  אבל אם הגיעה לזמן הזה, ונבעלה--הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו, הרי זו אינה ממאנת; ואינה צריכה בדיקה למיאון, שחזקתה שהביאה סימנין.

ד  [ה] הרי שנבדקה, ולא נמצאו לה סימנין--הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין, הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו; ולפיכך צריכה גט מספק.  ואם מיאנה אחר שנבדקה, ונתקדשה לאחר--צריכה ממנו גט מספק; ואם נישאת--תצא מזה ומזה, והוולד ספק ממזר משניהם.

ה  [ו] קטנה שלא מיאנה והגדילה--אף על פי שלא בעלה בעלה משנעשת בת שתים עשרה שנה ויום אחד--הרי זו אינה ממאנת, שהרי הגדילה; וצריכה גט מדברי סופרים:  שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות, עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת, ולא בא עליה אחר שגדלה, כדי שתהיה אשת איש גמורה; ונמצאת שאינה צריכה גט אלא מנישואי קטנות, שהן מדברי סופרים.

ו  לפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה, תופסין בה קידושי שני; ואם גירש הראשון, יכנוס השני.  אבל אם גירש שני, לא יקיים ראשון--שמא יאמרו, החזיר גרושתו מאחר שנתארסה.  ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון--תצא מזה ומזה, מפני שהיא דומה לאישה ששמעה שמת בעלה ונישאת ואחר כך בא בעלה.  ואין הוולד מן השני ממזר; ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני, הוולד ממזר.

ז  איזו היא קטנה שצריכה למאן--מבת שש עד בת עשר, בודקין אותה לפי יופי דעתה:  אם יודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין, לא שתשמור אותן כמו שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בהן--הרי זו צריכה מיאון; ואם אינה יודעת לשמור קידושיה--אינה צריכה למאן, אלא הולכת לבית אימה כאילו לא נתקדשה מעולם.  ופחותה מבת שש--אפילו יודעת לשמור, אינה צריכה מיאון; ויתרה על בת עשר--אפילו סכלה ביותר, צריכה מיאון.  וכל מי שהשיאוה אחיה או קרוביה או אימה, שלא לדעתה--אינה צריכה למאן.

ח  כיצד ממאנת:  אומרת בפני שניים, אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקידשוני אימי או אחי, וכיוצא בדברים אלו; ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה, והיא עומדת ומשקה עליהן, ואמרה, איני רוצה בפלוני בעלי--הרי זה מיאון.

ט  השניים שממאנת הקטנה בפניהן, כותבין לה, ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה, וחותמין ונותנין לה; וזה הוא גופו של גט מיאון.  וגט מיאון--אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת, ואינו צריך כתיבה לשמה, ולא מסירה, ולא דבר ממשפטי גט הגירושין; ואין כותבין בו טופסי הגט, שמא ייראה כגט גירושין, לפי שאינו אלא כמעשה בית דין.

י  השניים שממאנת בפניהן, צריכין שיהיו מכירין אותה, ואת בעלה שמיאנה בו; לפיכך כל מי שראה אותה שמיאנה, ושמע מיאוניה--יש לו לכתוב לה גט מיאון, אף על פי שאינן מכירין.  וכבר נהגו ישראל לכתוב גט מיאון, בנוסח זה:

יא  בכך בשבת כך וכך יום לחודש פלוני שנת כך וכך למניין פלוני, מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו ואמרה שאימי או אחי הטעוני והשיאוני או קידשוני ואני קטנה לפלוני בן פלוני.  והשתא גיליתי דעתי קודמיכון דלא צבינא ביה ולא קיימנא עימיה.  ובדקינן פלונית דא ואתברר לנא דעדיין קטנה היא, וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה לזכו ולראיה ברורה.

יב  המגרש את אשתו, ונתקדשה לאחר--אף על פי שלא בעלה, נאסרה על הראשון; ואם החזירה הראשון, ובעלה--לוקה, וכופין אותו להוציא:  שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון . . ." (דברים כד,ד).  [יג] זינת עם אחר, כשהיא גרושה--הרי זו מותרת לחזור לבעלה:  שנאמר "ויצאה, מביתו; והלכה, והייתה לאיש אחר" (דברים כד,ב)--הווייתה לאיש אחר שהיא הקידושין, היא שאוסרת אותה לחזור לו.

יג  [יד] ובכלל לאו זה, שכל אישה שזינת תחת בעלה, נאסרה על בעלה, ולוקה עליה--שנאמר "אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד,ד), והרי נטמאה:  אלא אם כן הייתה אשת ישראל שנאנסה.  לפיכך כל אישה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה--אם בעל אותה, מכין אותו מכת מרדות; ואם עבר והחזירה אחר שגירשה, יוציא בגט.

יד  [טו] חירש שגירש ברמיזה כמו שביארנו, והלכה ונתקדשה לחירש אחר, ואין צריך לומר לפיקח--אסורה לחזור לבעלה החירש; אבל אשתו של פיקח שנתגרשה, והלכה ונישאת לחירש, ונתגרשה--מותרת לחזור לבעלה הפיקח.

טו  [טז] הממאנת באיש, אינה מגורשת ממנו; ודינה עם בעלה שמיאנה בו, כדינה עם מי שלא קידשה מעולם:  היא מותרת בקרוביו, והוא מותר בקרובותיה; ולא פסלה מן הכהונה.  ואם נישאת לאחר, וגירשה האחר, או מת, או מיאנה בו--מותרת לחזור לראשון.

טז  ולא עוד, אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה, ומיאנה בו, ונישאת לאחר אחר שמיאנה בו, וגירשה האחר--מותרת לחזור לראשון:  שכל היוצאה במיאון, אף על פי שקדמו גט--הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם, ומותרת לחזור לו.

יז  אבל המגרש את הקטנה בגט, ונישאת לאחר, ומיאנה באחר--אסורה לחזור לראשון, מפני שיצאת ממנו בגט, אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון; ואין צריך לומר, אם גירשה האחרון, או מת.  וכן אסורה לאבי הראשון, ולבנו, ולאחיו, כשאר הגרושות--אף על פי שיצאת מן האחרון במיאון.

יח  [יז] הממאנת ביבם--אסורה לאביו, מפני שנראת ככלתו בעת שמת בנו; אבל לשאר קרוביו, מותרת.  לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין, מותרת לאחיו.

יט  [יח] כל אישה שנתגרשה, או שנתאלמנה--הרי זו לא תינשא ולא תתארס, עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום שנתגרשה בו או שמת בעלה בו, וחוץ מיום שנתארסה בו:  כדי שייוודע אם היא מעוברת, או אינה מעוברת, להבחין בין זרעו של ראשון, לזרעו של אחרון.  [יט] ומיום כתיבת הגט, מונין למגורשת; ואפילו היה על תנאי, או שלא הגיע לידה אלא אחר כמה שנים--מיום הכתיבה מונין, שהרי אינו מתייחד עימה משכתבו לה.

כ  וגזירת חכמים היא שאפילו אישה שאינה ראויה לוולד, ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין--צריכה להמתין תשעים יום; אפילו קטנה, או זקנה, או עקרה, או איילונית, ואפילו בעלה במדינת הים, או חולה, או חבוש בבית האסורין, אפילו בתולה מן האירוסין--צריכות להמתין תשעים יום.

כא  שפחה שנשתחררה, וגיורת שנתגיירה--ממתינין תשעים יום; אפילו גר ואשתו שנתגיירו, מפרישין אותן תשעים יום, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שלא נזרע בקדושה.  וכן יפת תואר--אף על פי שנתנה לה תורה שלושים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הוולד; והשלושים, מכלל התשעים.

כב  הממאנת, אינה צריכה להמתין תשעים יום; לא גזרו אלא בגרושה.  וכן המזנה, אינה צריכה להמתין, מפני שהיא משמרת עצמה, שלא תתעבר; וכן אנוסה ומפותה, אינן צריכות להמתין.

כג  מי שנישאת בטעות, ונודע שהיא אסורה לבעלה, והוציאוה בית דין מתחתיו--אם הייתה קטנה שאינה ראויה לוולד, אינה צריכה להמתין:  שזה דבר שאינו מצוי הוא; וכל דבר שאינו מצוי ברוב, לא גזרו בו.

כד  המארס בתוך תשעים יום, מנדין אותו; אירס וברח, אין מנדין אותו.  כנס בתוך תשעים יום, מפרישין אותן עד אחר הזמן; ויעמוד עם אשתו.

כה  וכן גזרו חכמים שלא יישא אדם מעוברת חברו, ומניקת חברו, ואף על פי שהזרע ידוע למי הוא:  מעוברת--שמא יזיק הוולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חברו; ומניקה--שמא יתעכר החלב, והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר.

כו  כמה הוא זמן היניקה--ארבעה ועשרים חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו.  [כז] כשם שאסור לישא, כך אסור לארס עד אחר זמן זה; ואפילו נתנה בנה למניקה, או שגמלתהו בתוך ארבעה ועשרים חודש--לא תינשא; מת בנה--מותרת לינשא, ואין חוששין שמא תהרגנו.

כז  [כח] עבר ונשא מעוברת, או מניקה בתוך זמן זה--יוציא בגט, ואפילו היה כוהן; ואם היה ישראל, יחזירה אחר עשרים וארבעה חודש של מניקה.  נשאה וברח, ולאחר זמן בא--יישב עם אשתו, ואין בכך כלום.  אירס מעוברת או מניקה, אין כופין אותו להוציא; ולא יכנוס עד אחר זמן היניקה, או עד שימות הוולד.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות גירושין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?