משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


הלכות מאכלות אסורות פרק יד

א  כל איסורי מאכלות שבתורה--שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמיים; וכבר ביארנו שכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמיים על מאכל, לוקה.  [ב] ושיעור זה עם כל השיעורין, הלכה למשה מסיניי הן.  ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית; ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור, מכין אותו מכת מרדות.

ב  [ג] כזית שאמרנו, חוץ משל בין השיניים; אבל מה שלבין החניכיים מצטרף למה שבלע, שהרי נהנה גרונו בכזית.  אפילו אכל כחצי זית, והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא--חייב:  שאין החיוב אלא על הנאת הגרון, בכזית מדבר האסור.

ג  [ד] כזית חלב או נבילה או פיגול ונותר וכיוצא בהן, שהניחו בחמה ונתמעט--האוכלו פטור; חזר והניחו בגשמים ונתפח, חייבין עליו כרת או מלקות.  היה פחות מכזית בתחילה, ונתפח ועמד על כזית--אסור, ואין לוקין עליו.

ד  [ה] כבר ביארנו שכל איסורין שבתורה, אין מצטרפין זה עם זה לכזית--חוץ מבשר נבילה עם בשר טריפה, ואיסורי נזיר שיתבארו במקומן; חמישה מיני תבואה, וקמחין שלהן, והבצקות שלהן--הכול מצטרפין לכזית, בין לאיסור חמץ בפסח, בין לאיסור חדש מלפני העומר, בין לאיסור מעשר שני ותרומות.

ה  [ו] ייראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות--מצטרף לכזית בטבל, מפני שהוא שם אחד:  הא למה זה דומה--לנבלת השור ונבלת השה ונבלת הצבי, שהן מצטרפין לכזית כמו שביארנו.

ו  [ז] האוכל אכילה גדולה מדבר אסור--אין מחייבין אותו מלקות או כרת על כל כזית וכזית, אלא חיוב אחד לכל האכילה; ואם היו העדים מתרין בו בשעת אכילה על כל כזית וכזית, חייב על כל התראה והתראה, ואף על פי שהיא אכילה אחת, ולא הפסיק.

ז  [ח] האוכל כשעורה או כחרדל מאחד ממאכלות האסורין, ושהה מעט וחזר ואכל כחרדל, וכן עד שהשלים כזית, בין בשוגג בין במזיד--אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת שלוש ביצים--יצטרף הכול, והרי הוא חייב כרת או מלקות או קרבן, כמי שאכל כזית בבת אחת.  ואם שהה יתר מזה מתחילה ועד סוף--אף על פי שלא שהה ביניהן, אלא אכל כחרדל אחר כחרדל--הואיל ולא השלים כזית אלא ביתר מכדי אכילת פרס, אינן מצטרפין ופטור.

ח  [ט] וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט, או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמאו מעט מעט, או ששתה מן הדם מעט מעט--אם שהה מתחילה ועד סוף כדי שתיית רביעית, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.

ט  [י] כל האוכלין האסורין, אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה--חוץ מבשר בחלב, וכלאי הכרם:  לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת--בלשון בישול ובלשון הקדש, לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הניה.

י  [יא] כיצד:  הרי שהמחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכווה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדירה של נבילה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם--הרי זה פטור; ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב, או ביין כלאי הכרם, ואכלו--חייב.

יא  [יב] האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק, או כמתעסק--אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה--הואיל ונהנה, חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה; והניה הבאה לו לאדם בעל כורחו באיסור מכל האיסורין--אם נתכוון, אסור; ואם לא נתכוון, מותר.

יב  [יג] האוכל מאכל אסור לתיאבון, או מפני הרעב--חייב; ואם היה תועה במדבר, ואין לו מה יאכל אלא דבר אסור--הרי זה מותר, מפני סכנת נפשות.

יג  [יד] עוברה שהריחה מאכל אסור, כגון בשר קודש או בשר חזיר--מאכילין אותה מן המרק.  אם נתיישבה דעתה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה פחות פחות מכשיעור.  ואם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.  [טו] וכן הבריא שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש, דינו כעוברה.

יד  [טז] מי שאחזו בולמוס--מאכילין אותו דברים האסורין מיד, עד שיאירו עיניו; ואין מחזרין על דבר המותר, אלא ממהרין בנמצא.  ומאכילין אותו הקל הקל, תחילה.  אם האירו עיניו, דייו; ואם לאו, מאכילין אותו החמור.

טו  [יז] כיצד:  היו לפניו טבל ונבילה--מאכילין אותו נבילה תחילה, שהטבל במיתה; נבילה וספיחי שביעית--מאכילין אותו ספיחי שביעית, שאיסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמיטה ויובל; טבל ושביעית--מאכילין אותו שביעית; טבל ותרומה--אם אי אפשר לתקן הטבל, מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה.  וכן כל כיוצא בזה.

טז  [יח] כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור אלא אם היו שני האיסורין באין כאחת, או שהיה איסור מוסיף, או איסור כולל; לפיכך יש אוכל כזית אחד, ולוקה עליו חמש מלקייות--והוא, שהתרו בו בחמישה איסורין שנתקבצו בו.

יז  כיצד:  כגון טמא שאכל כזית חלב, שנותר מן המוקדשין, ביום הכיפורים--לוקה משום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, ומשום אוכל ביום הכיפורים, ומשום טמא שאכל קודש, ומשום שנהנה מן הקדש ומעל.

יח  [יט] ולמה חל כאן איסור על איסור:  שבהמה זו היה חלבה אסור באכילה, ומותר בהניה.  הקדישה--נאסר חלבה בהניה, ומתוך שנוסף בו איסור הניה, נוסף עליו איסור קודשים.  ועדיין היה חלב זה מותר לגבוה, ואסור להדיוט; נעשה נותר--מתוך שנוסף בו איסור לגבוה, נאסר להדיוט.  והאוכל הזה היה מותר בבשר בהמה, ואסור בחלבה; נטמא--נאסר אף בבשרה, נוסף לו איסור על החלב.  בא יום הכיפורים--כלל כל האוכלין, ומתוך שנאסר אף בחולין, נוסף איסורו בחלב זה.  וכן כל כיוצא בזה.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


יש לך שאלה או הערה?