משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות שחיטה פרק ו

א  נקובה כיצד:  אחד עשר אברים הן, שאם ניקב אחד מהן לבית חללו במשהו--טריפה; ואלו הן--תרבץ הוושט, וקרום של מוח הראש, והלב עם הקנה שלו, והמרה, וקני הכבד, והקיבה, והכרס, והמסוס, ובית הכוסות, והדקין, והריאה עם הקנה שלה.

ב  תרבץ הוושט--כבר ביארנו שיעורו, ושהוא המקום מן הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה:  אם ניקב לחללו במשהו, טריפה.

ג  שני קרומות יש למוח שבראש--אם ניקב העליון הסמוך לעצם בלבד, הרי זו מותרת; ואם ניקב התחתון הסמוך למוח, טריפה.  ומשיתחיל המוח להימשך לשדרה, והוא מחוץ לפולין שהן תחילת העורף--יהיה לקרומו דין אחר; ואם ניקב חוץ לפולין, מותר.  [ד] המוח עצמו שניקב, או נתמעך, והקרום קיים--כשרה; ואם נשפך כמים או כדונג, טריפה.

ד  [ה] הלב שניקב לבית חללו, בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין--טריפה; אבל אם ניקב בשר הלב, ולא הגיע לחללו--מותר.  וקנה הלב, והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה--הרי הוא כלב; ואם ניקב לחללו במשהו, טריפה.

ה  [ו] מרה שניקבה, וכבד סותמתה--מותרת; ואם לא נסתם הנקב--אף על פי שהוא סמוך לכבד, טריפה.  [ז] נוויה שנמצאת במרה--אם הייתה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד, מותרת; ואם ראשה חד כגרעינת הזית, אסורה:  שהרי נקבה אותה, כשנכנסה; וזה שלא ייראה הנקב, מפני שהוגלד פי המכה.

ו  [ח] קני הכבד, והן המזרקין שבהן הדם מתבשל--אם ניקב אחד מהן במשהו, טריפה; לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד--אם הייתה מחט גדולה והיה הקצה החד שלה לפנים, בידוע שנקבה כשנכנסה; ואם היה הראש העגול לפנים--אומרין דרך סימפונות הלכה, ומותרת.  [ט] הייתה מחט קטנה, הרי היא טריפה--מפני ששני ראשיה חדין, וודאי נקבה; ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד, והוא הקנה הרחב שבאמצעו שבו נכנס המאכל לכבד--הרי זו מותרת; ובשר כבד שהתליע, מותרת.

ז  [י] קיבה שניקבה, וחלב טהור סותם את הנקב--מותרת.  וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו, הרי זה מותר:  חוץ מחלב הלב, והכיס שעל הלב כולו, והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל ואברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תיראה הריאה, והיא הנקראת טרפש הכבד והוא המקום הלבן שבאמצעה, וחלב המעי האחרון--שאברים אלו אין מגינין, לפי שהן קשין; ונקב שנסתם באחד מהן, אינו כסתום.  וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור--אינו סותם, אף על פי שהוא מותר באכילה.

ח  [יא] כרס שניקב, טריפה; ואין לו דבר שיסתום אותו, שהרי החלב שעליו אסור.  וכן המסוס ובית הכוסות שניקב אחד מהן לחוץ, טריפה; ואם ניקב אחד מהן לתוך חלל חברו, מותרת.

ט  [יב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, כשרה.  ואם נקבה נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות, ונמצאת טיפת דם במקום הנקב--טריפה, שוודאי קודם שחיטה ניקב; אבל אם אין דם במקום הנקב, הרי זו מותרת--שמא אחר השחיטה דחקה המחט, ונקבה.

י  [יג] בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה, כגון קורט של חלתית וכיוצא בו--טריפה, שוודאי נוקב; ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב, תיבדק.

יא  כל אחד מבני המעיים שפסולת המאכל סובבת בהן, והן הנקראין דקין, שניקב--טריפה.  ויש מהן מלופפין ומוקפין זו לפנים מזו וזו לפנים מזו בעיגול כמו נחש שנכרך, ואלו הן הנקראין הדר הכנה--אם ניקב אחד מהן לחברו, כשרה:  שהרי חברו מגן עליו.  [יד] ומעיים שניקבו, וליחה סותמתן--טריפה, שאין זו סתימה עומדת.

יב  בני מעיים שבא זאב או כלב או גוי וכיוצא בהן ונטלן, והרי הן נקובין אחר שהניחן--תולין בו; ומותרת, ואין אומרין שמא במקום נקב ניקב.  נמצאו נקובין, ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו או אחר שחיטה--נוקבין בהן נקב אחר, ומדמין לו:  אם היה הנקב הראשון כמותו, כשרה; ואם היה ביניהן שינוי, קודם שחיטה ניקב וטריפה.  ואם מישמשו הידיים בנקב הספק--כך צריך למשמש בנקב שמדמין לו, ואחר כך עורכין.

יג  [טו] בני מעיים שיצאו לחוץ, ולא ניקבו--מותרת.  ואם נתהפכו--אף על פי שלא ניקבו, טריפה:  שאי אפשר שיחזרו כמות שהיו, אחר שנתהפכו; ואינה חויה.

יד  [טז] המעי האחרון שהוא שווה ואין בו עיקום, והוא שהרעי יוצא בו מן הערווה, והוא דבוק בין עיקרי הירכיים, הוא הנקרא חלוחלת--אם ניקב במשהו, טריפה כשאר המעיים; במה דברים אמורים, שניקב לחלל הבטן.  אבל אם ניקב במקום הדבוק בירכיים, מותרת; ואפילו ניטל ממנו מקום הדבק כולו, מותר--והוא שישתייר מאורכו בשור, כמו ארבע אצבעות.

טו  [יז] העוף--אין לו כרס, ולא מסוס, ולא בית הכוסות; אבל יש לו כנגדן, זפק וקורקבן.  וכל הטריפות שוות הן, בבהמה חיה ועוף.  וזפק שניקב גגו במשהו, טריפה; ואיזה הוא גגו של זפק, זה שימתח עם הוושט כשיאריך העוף צווארו.  אבל שאר הזפק שניקב, מותר.

טז  [יח] שני כיסין יש בקורקבן--החיצון אדום כמו בשר, והפנימי לבן כמו עור.  ניקב זה בלא זה, מותר--עד שיינקבו שניהן במשהו; ואם ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה, מותר.

יז  [יט] הטחול, אינו מן האברין שנקיבתן במשהו; ולפיכך לא מנו אותו חכמים בכללן, אלא יש לנקב שלו שיעור שאינו שווה בכולו.  כיצד:  הטחול ראשו האחד עבה והשני דק, כבריית הלשון.  אם ניקב בראש העבה נקב מפולש, טריפה.  ואם ניקב נקב שאינו מפולש--אם נשאר תחתיו כעובי דינר של זהב, מותרת; פחות מכאן, הרי הוא כמפולש וטריפה.

יח  [כ] כל אבר שאמרנו בו שאם ניקב במשהו טריפה--כך אם ניטל כולו, טריפה:  בין שניטל בחולי או ביד, בין שנברא חסר.  וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר, טריפה--שכל היתר, כנטול הוא חשוב.

יט  כיצד:  ניטל אחד מן המעיים או המרה וכיוצא בהן, בין בעוף בין בבהמה--טריפה; וכן אם נמצא בהן שתי מררות או שני מעיים--טריפה.  וכן כל כיוצא בהן.  אבל אם ניטל הטחול, או שנמצאו שניים--מותרת, שאינו מכלל המנויין.

כ  [כא] המעי היתר שתיטרף בו הבהמה--הוא היתר מתחילתו ועד סופו, עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחילה ועד סוף, כמעי העוף; או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד, והרי הוא מובדל, בין בעוף בין בבהמה.  אבל אם חזר ונתערב עם המעי, ונעשה אחד משני ראשיו, והרי שניהם מובדלין באמצע--הרי זו מותרת, ואין כאן יתר.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?