משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות שחיטה פרק ז

א  שני קרומות יש על הריאה--אם ניקב זה בלא זה, מותרת; ואם ניקבו שניהן, טריפה.  אפילו נגלד הקרום העליון כולו והלך לו, מותרת.  והקנה שניקב מן החזה ולמטה במשהו, טריפה--והוא המקום שאינו ראוי לשחיטה, בקנה למטה.

ב  התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה, ואחר כך ניקבה הריאה, ואחר כך גמר השחיטה--הרי זו טריפה, הואיל וניקבה קודם גמר שחיטה; וכן כל כיוצא בזה.

ג  אחד מסימפוני ריאה שניקב, אפילו ניקב לחברו--טריפה; וריאה שניקבה, ועלה קרום במכה ונסתם הנקב--אינו כלום.  ניקבה האום של ריאה--אף על פי שדופן סותמתה, טריפה; ואם ניקבה במקום חיתוך האונות שלה, והוא המקום שרובצת עליו--כשרה.  [ד] במה דברים אמורים, בשסתם מקום הנקב שבאונות בשר; אבל אם נסמך הנקב לעצם, אינו מגן; ואם היה נקב האונות דבוק בעצם ובבשר, מותרת.

ד  [ה] האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן, בין שהעלת צמחים בין שלא העלת--חוששין לה שמא ניקבה.  וכיצד עושין בה:  מפרקין אותה מן הדופן, ונזהרין בה שלא תינקב.  אם נמצאת נקובה, ונמצא בדופן מכה במקום הנקב--תולין במכה ואומרין אחר שחיטה ניקבה, כשנפרקה מן המכה; ואם אין מכה בדופן--בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה, וטריפה.

ה  [ו] הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא, שאין הרוח נכנסת בו ואינו נתפח--הרי זו כנקובה, וטריפה.  וכיצד בודקין אותה, קורעין המקום שלא נתפח בשעת נפיחה:  אם נמצאת בו ליחה--מותרת, שמחמת הליחה לא נכנסה שם הרוח.  ואם לא נמצאת בו ליחה--נותנין עליו מעט רוק או תבן או כנף וכיוצא בהן, ונופחין אותה:  אם נתנדנד, כשרה; ואם לאו--טריפה, שאין הרוח נכנסת לשם.

ו  [ז] ריאה שתישמע בה הברה כשנופחין אותה--אם ניכר המקום שממנו תישמע ההברה, מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו:  אם נתנדנד--בידוע שהיא נקובה, וטריפה.  ואם לא ניכר המקום--מושיבין אותה במים פושרין, ונופחין אותה:  אם ביקבק המים, טריפה; ואם לאו, בידוע שקרום התחתון בלבד הוא שניקב, והרוח תנהג בין שני הקרומות, ומפני זה יישמע בה קול דממה בשעת נפיחה.

ז  [ח] זה עיקר גדול יהיה בידך:  שכל ריאה שנופחין אותה בפושרין, ולא יבקבק המים--הרי היא שלמה מכל נקב.

ח  [ט] ריאה שנשפכה כקיתון, וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב--אם הסימפונות עומדין במקומן ולא נימוחו, כשרה; ואם נימוח אפילו סימפון אחד, טריפה.  כיצד עושין:  נוקבין אותה, ושופכין אותה בכלי שהוא שווע באבר וכיוצא בו--אם נראה בה חוטין לבנין--בידוע שנימוקו הסימפונות, וטריפה; ואם לאו--בשר הריאה בלבד הוא שנימוק, וכשרה.

ט  [י] ריאה שנמצאו בה אבעבועות אבעבועות--אם היו מלאים רוח, או מים זכים, או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו, או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן--הרי זו מותרת; ואם נמצאת בהן ליחה סרוחה, או מים סרוחין או עכורין--הרי זו טריפה.  וכשמוציא הליחה ובודק אותה, צריך לבדוק הסימפון שתחתיה--אם נמצא נקוב, טריפה.

י  [יא] ריאה שנמצאו בה שני אבעבועות סמוכות זו לזו, טריפה--שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהן, ואין להן דרך בדיקה.  הייתה אחת ונראית כשתיים, נוקבין האחת--אם שפכה לה האחרת, אחת היא ומותרת; ואם לאו, טריפה.

יא  [יב] הריאה שנתמסמסה, טריפה.  כיצד--כגון שנמצאת שלמה, וכשתולין אותה, תיחתך ותיפול חתיכות חתיכות.

יב  ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשת בו, מותרת; ותולין בידו ואומרין, מיד הטבח ניקבה אחר השחיטה.  נמצא הנקב במקום אחר, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה--נוקבין בה נקב אחר ומדמין, כשם שעושין בבני מעיים.  [יג] ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה, אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה.  נמצא הנקב באחד מן האבעבועות, הרי זו טריפה; ואין אומרין ניקוב אבעבוע אחר ונערוך, שאין הדבר ניכר.

יג  [יד] מחט שנמצאת בריאה, נופחין אותה:  אם לא יצא ממנה רוח--בידוע שזאת המחט דרך סימפונות נכנסה, ולא נקבה.  ואם נתחתכה הריאה קודם נפיחה, ונמצאת בה המחט--הרי זו אסורה, שהדבר קרוב הרבה שנקבה כשנכנסה.

יד  [טו] תולעת שהייתה בריאה, ונקבה ויצאה, והרי הריאה נקובה בתולעת--הרי זו מותרת:  חזקתה שאחר השחיטה תיקוב ותצא.

טו  יש שם מראות, שאם נשתנה מראה האבר לאותו המראה הרע--הרי הוא כנקוב:  שאותו הבשר שנשתנה מראיו למראה זה כמת הוא חשוב, וכאילו אותו הבשר הנהפך עינו אינו מצוי.  וכן הוא אומר "ומחית בשר חי, בשאת" (ויקרא יג,י), "וביום היראות בו בשר חי" (ויקרא יג,יד)--מכלל ששאר הבשר שנשתנה, אינו חי.

טז  ריאה שנשתנו מראיה, בין מראה כולה בין מראה מקצתה--אם נשתנת למראה המותר--אפילו נשתנת כולה, מותרת.  ואם נשתנת למראה האסור--אפילו כל שהוא, טריפה:  שהמראה האסור כנקב הוא חשוב, כמו שביארנו.  [יז] וחמש מראות אסורות יש בריאה, ואלו הן--שחורה כדיו, או ירוקה כעין הכישות, או כעין חלמון ביצה, או כעין חריע, או כמראה הבשר.  וחריע--הוא הצמח שצובעין בו הבגדים, והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטות לירוקה.

יז  [יח] נמצאת כעין חריות של דקל--אוסרין אותה מספק, שזה קרוב למראה האסור.  וכל המראות האלו--אין אוסרין בהן, עד שנופחין אותה וממרס בה בידו:  אם נשתנת למראה המותר, מותרת; ואם עמדה בעיניה, אסורה.

יח  [יט] ארבע מראות מותרות יש בריאה, ואלו הן--שחורה ככוחל, או ירוקה כחציר, או אדומה, או כמראה הכבד.  ואפילו הייתה הריאה כולה טלאים טלאים, נקודות נקודות, מארבע מראות אלו--הרי זו מותרת.

יט  [כ] עוף שנפל לאור, והריק ליבו או כבדו או קורקבנו, או שהאדימו המעיים שלו, בכל שהוא--הרי זו טריפה:  שכל הירוקים שהאדימו, והאדומים שהוריקו, מחמת האור, בעוף--הרי הן כמי שניטלו, וטריפה.  והוא שיעמדו במראה זה אחר ששולקין אותן מעט, וממרסין בהן.

כ  [כא] כל עוף שנמצאת כבד שלו כמראה בני מעיו, או שנשתנו שאר בני מעיו, ועמדו בשינויין אחר שליקה ומריסה, כמו שביארנו--בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו, וטריפה.  ולא עוד, אלא בני מעיים של עוף שלא נמצא בהם שינוי, וכשנשלקו נשתנו והוריקו האדומים--בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו, וטריפה.

כא  וכן הוושט שנמצא העור החיצון שלו לבן והפנימי אדום, בין בעוף בין בבהמה--הרי הוא כאילו אינו, וטריפה.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?