משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות שחיטה פרק ט

א  פסוקה כיצד:  חוט השדרה שנפסק העור החופה את המוח--טריפה, ובלבד שייפסק רוב היקפו; אבל אם נסדק העור לאורכו, או ניקב--מותרת.  וכן אם נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה, או שנתמעך המוח שבתוך החוט, ונתנדנד--הואיל ועורו קיים, הרי זו מותרת.

ב  הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג שנימוס, עד שיימצא החוט כשמעמידו אינו עומד--הרי זו טריפה; ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו, הרי זו ספק אסורה.

ג  עד היכן הוא חוט השדרה--תחילתו מחוץ לפולין שבתחילת העורף, עד סוף פרשה שנייה, שלא יישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה.  [ד] ושלוש פרשייות אלו, הן שלושה עצמות דבוקין זה בזה למטה מחוליות של שדרה; וחוט השדרה בעוף, עד בין האגפיים.  אבל למטה ממקומות אלו--אין משגיחין על החוט הנמשך לשם, בין שנפסק עורו בין שנמרך המוח.

ד  [ה] קרועה כיצד:  בשר החופה את רוב הכרס, והוא המקום מן הבטן שאם ייקרע ייצא הכרס--אם נקרע בשר זה, טריפה; אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה, או ניטל--טריפה.  וכמה שיעור הקרע באורכו, אורך טפח; ואם הייתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר הזה החופה את הכרס--אף על פי שאין באורך הקרע טפח--טריפה, הואיל ונקרע רובה.

ה  [ו] נקדד הבשר הזה בעיגול, או באורך--אם היה יתר מכסלע, והוא כדי שייכנס בו שלושה גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק--הרי זו טריפה:  שאם יימתח קרע זה, יעמוד על טפח.

ו  [ז] בהמה שנפשט העור שעליה כולו, בין שנקרע ביד או בחולי, ונמצא בשר בלא עור--הרי זו טריפה, וזו היא הנקראת גלודה.  ואם נשאר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי אבריה--הרי זו מותרת; ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה, או מעל הטבור, או מעל ראשי אבריה, ושאר כל העור קיים--הרי זה ספק, וייראה לי שמתירין אותה.

ז  [ח] נפולה כיצד:  הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים או יתר, ונתרסק אבר מאבריה--הרי זו טריפה.  וכיצד הוא הריסוק:  שיתרוצץ האבר וייהלם מחמת הנפילה, עד שתיפסד צורתו ותוארו--אף על פי שלא ניקב, ולא נסדק, ולא נשבר--הרי זו טריפה.  וכן אם הכה אותה באבן או במטה, וריצץ אבר מאבריה--טריפה.  באיזו אברים אמרו, באברים שבחלל הגוף.

ח  [ט] בהמה שנפלה מן הגג--אם הלכה, אין חוששין לה; ואם עמדה ולא הלכה, חוששין לה.  קפצה מחמת עצמה, אין חוששין לה; הניחה למעלה, ומצאה למטה--אין חוששין לה שמא נפלה.  [י] זכרים המנגחין זה את זה, אין חוששין להן; נפלו לארץ, חוששין להן.  וכן בהמה שהייתה מגררת רגליה--אין חוששין לה שמא נתרסקו אבריה, או שמא נפסק החוט של שדרה.

ט  [יא] גנבים שגונבין הטלאים ומשליכין אותן לאחורי הדיר--אין חוששין להן משום ריסוק אברים, מפני שאין משליכין אותן אלא בכוונה שלא ישתברו.  ואם החזירום והשליכום לדיר--מחמת יראה, חוששין להן; מחמת תשובה, אין חוששין להן--מפני שמתכוונין להחזירן שלמים, וייזהרו בהשלכתן.

י  [יב] שור שהרביצוהו לשחיטה--אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו, אין חוששין לו:  מפני שנועץ ציפורניו, ומתחזק עד שמגיע לארץ.

יא  [יג] הכה הבהמה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה, או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה, ואפילו הכה אותה במטה על כל השדרה--אין חוששין לה:  ואם יש במטה חוליות חוליות, חוששין לה; ואם הגיע ראש המטה למקצת השדרה, חוששין לה.  וכן אם הכה לרוחב השדרה, חוששין לה.

יב  [יד] עוף שנחבט על גבי דבר קשה, כגון כרי של חיטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן--חוששין לריסוק אברים; ואם נחבט על גבי דבר רך, כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן--אין חוששין לו.  [טו] נדבקו כנפיו בדבק בשעת צידה, ונתחבט--אם בכנף אחד נאחז, אין חוששין לו; ואם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט בגופו, חוששין לו.

יג  [טז] נחבט על פני המים--אם שט מלוא קומתו ממטה למעלה לעומת המים, אין חוששין לו.  אבל אם שט ממעלה למטה עם הילוך המים--חוששין לו, שמא המים הם המוליכין אותו; ואם קדם לתבן או לקש שמהלכין על גבי המים--הרי זה שט מחמת עצמו, ואין חוששין לו.

יד  [יז] כל מקום שאמרנו, אין חוששין לה--מותר לשחוט מיד, ואין צריך לבדוק שמא נתרסק אבר.  וכל מקום שאמרנו, חוששין לה--אם שחטה, צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקודקוד הראש עד הירך:  אם מצא בה טריפה מן הטריפות שמנינו, או שנתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו--הרי זו טריפה.

טו  אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרה, כגון טחול וכליות--הרי זו טריפה:  חוץ מבית הרחם--שאם נתרסק, הרי זו מותרת.  [יח] והסימנין אינן צריכין בדיקה בכאן, שאין הנפילה ממעכת אותן.

טז  [יט] נפלה מן הגג, ולא עמדה--אסור לשחוט אותה, עד שתשהה מעת לעת; ואם שחטה בתוך זמן זה, הרי זו טריפה.  וכששוחט אותה אחר מעת לעת, צריכה בדיקה כמו שביארנו.

יז  [כ] וכן מי שדרס ברגלו על העוף, או שדרסתו בהמה, או שטרפו לכותל, והרי הוא מפרכס--משהין אותו מעת לעת; ואחר כך שוחטין אותו, ובודקין אותו כדרך שביארנו.

יח  [כא] סימנין שנידלדלו רובן--טריפה, ואפילו שלא מחמת נפילה; וכן אם נתקפלו, שהרי אינן ראויין לשחיטה.  אבל אם נפרק רוב תרבץ הוושט מן הלחי, הרי זו מותרת--שאין התרבץ ראוי לשחיטה, כמו שביארנו.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?