משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות שבועות פרק ה

א  מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים, והוא לא זרק, או שלא זרק, והוא זרק--הרי זה חייב בשבועת ביטוי:  ואף על פי שאינו בלהבא, שהרי אינו יכול להישבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני.  וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך, או שלא יעשו--ואפילו היו בניו או אשתו--אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל; ומכין אותו מכת מרדות--שהרי אין בידו לקיים שבועה זו, ונמצא גורם לשבועת שוא.

ב  ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא--שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק, שאין לוקין עליה אלא אם היה לאו שבה מפורש, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.

ג  ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע, אלא אם כן ענו אמן כמו שביארנו.  [ג] ואם קיימו דבריו--הרי אלו משובחין, שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא.

ד  במה דברים אמורים, בשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר, וכיוצא בזה; אבל אם נשבע ראובן שלא ייכנס שמעון בביתי, ושלא ייהנה מנכסיי, ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן, ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן--ראובן פטור, שהרי הוא אנוס; ושמעון חייב, שעבר על דבר האסור לו לעשותו--שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה--פטור; אכל דברים האסורין מן התורה באכילה, כגון שאכל כזית נבילות וטריפות שקצים ורמשים--פטור משום שבועת ביטוי.

ו  שבועה שאוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה, או שאכל נבילות וטריפות וכיוצא בהן--פטור משבועת ביטוי, שהרי יצא ידי אכילה:  מאחר שהן חשובין אצלו, אכילתן שמה אכילה.

ז  [ו] שבועה שלא אכלתי, והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה, או נבילות וטריפות--חייב, שאכילתן שמה אכילה:  שכבר חשובין הן אצלו, שהרי אכלן.  אבל להבא שנשבע שלא יאכל, ונקרוא נקרה ואכלן--אינה אכילה, כמו שביארנו.

ח  [ז] שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות, ואכל פחות מכזית--חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיניי.  [ח] שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה, חייב בשבועה.

ט  שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה--אם אכל כזית, חייב; אכל פחות מכזית, הרי זה ספק--שמא יתחייב בכל שהוא, מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור.

י  [ט] וכן הנשבע שלא לאכול חרצן, ואכל ממנו פחות מכזית--הרי זה ספק.  היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית, ואכל פחות מכזית--אינו חייב בשבועת ביטוי:  שאין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו, ואין שבועה חלה עליו.  לפיכך אם פירש ואמר, שבועה שלא אוכל חרצן אחד, ואכלו--חייב.

יא  [י] שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות וטריפות, ואכל כזית נבילה או טריפה--חייב אף משום שבועת ביטוי:  שהרי כלל דברים האסורין, עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים, חלה על דברים האסורים כמו שביארנו.

יב  [יא] אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן, בין אכל בין לא אכל--אין כאן חיוב שבועה כלל, לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא.  [יב] נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה--הרי זה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל בין לא אכל.

יג  שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה--השנייה שבועת שוא, שהרי מצוה עליו לאוכלה; ולוקה על שבועה שנייה, בין אכל בין לא אכל.  ואם לא אכלה, חייב אף בשבועת ביטוי.

יד  שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שאוכלנה--השנייה שבועת שוא, שהרי זו אסורה עליו לאוכלה; ולוקה על שבועה שנייה זו, בין אכלה בין לא אכלה.  ואם אכלה, לוקה אף משום שבועת ביטוי.

טו  וכן כל הנשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל--פטור משבועת ביטוי, ולוקה משום שבועת שוא; ועושה המצוה שנשבע לבטלה.  [טו] כיצד--כגון שנשבע שלא יעשה סוכה, ושלא ילבוש תפילין, ושלא ייתן צדקה.  וכן הנשבע לחברו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה, או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות--הרי זה לוקה משום שבועת שוא, מפני שהוא מצווה להעיד; וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות--הרי זו שבועת שוא, שאין בידו שלא יידע לו עדות.  וכן כל כיוצא בזה.

טז  נשבע לקיים את המצוה, ולא קיים--פטור משבועת ביטוי.  כיצד:  כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה, או שייתן צדקה לעני, או שיעיד לו אם יידע לו עדות, ולא עשה ולא נתן--הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה, שנאמר "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד).  לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים, פטור משבועת ביטוי:  כגון שנשבע שיכה פלוני, או יקללנו, או יגזול ממונו, או ימסרנו ביד אנס--מפני שהוא מצווה שלא לעשות.  וייראה לי, שהוא לוקה משום שבועת שוא.

יז  נשבע להרע לעצמו, כגון שנשבע שיחבול בעצמו--אף על פי שאינו רשאי, שבועה חלה עליו; ואם לא הרע, חייב משום שבועת ביטוי.  נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה--כגון שידבר עליו לשלטון, או יכבדנו--שבועה חלה עליו; ואם עבר ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי.

יח  נשבע שלא יאכל מצה שנה או שתיים, הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח; ואם אכל, חייב משום שבועת ביטוי.  ואין זו שבועת שוא--שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח, אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה, ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים, חלה על לילי הפסח.  וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא יישב בצל סוכה לעולם, או שלא יעלה עליו בגד שנה או שתיים.

יט  נשבע שהניח תפילין היום, או לא הניח, שנתעטף פלוני בציצית, או לא נתעטף--הרי זו שבועת ביטוי לשעבר:  שזה מגיד דבר שנעשה, ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.

כ  נשבע שלא יישן שלושה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים, וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא--אין אומרין ייעור זה עד שיצטער, ויצום זה עד שיצטער, ולא יהיה בו כוח לסבול, ואחר כך יאכל או יישן; אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויישן ויאכל בכל עת שירצה.

כא  נשבע שראה גמל פורח באוויר--אמרו לו היאך נשבעת לשוא, ואמר עוף גדול ראיתי, ומגודלו קראתיו גמל, וכך היה בדעתי--אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל, ובטלה דעתו אצל כל אדם; ולוקה.  וכן כל כיוצא בזה.

כב  דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע, שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים.  נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ, אינו לוקה משום שבועת שוא--שאף על פי שהדבר כן הוא, אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי הנבונים בלבד; ואינו חייב אלא אם נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלושה בני אדם משאר העם, כגון איש שהוא איש ואבן שהיא אבן.

כג  וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ--אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן:  מפני שאין זה ידוע לכל אדם, ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אישה--שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו, שהרי הוא רואה אותה קטנה.  וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות ומזלות וגימטריות, וכיוצא בהן מדברי חכמה שאינן ניכרין אלא לאנשים אחדים.


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?