משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות שבועות פרק ז

א  התובע חברו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם, וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע, וכפר--הרי זה הנתבע חייב בשבועת הפיקדון, אף על פי שלא ענה אמן:  שבשבועת הפיקדון, אחד הנשבע מפי עצמו, ואחד שהשביעו אחר וכפר--אף על פי שלא ענה אמן, חייב, שכפירתו אחר שהשביעו התובע, כעניית אמן.

ב  תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, וכפר ונשבע--הרי זה פטור משבועת הפיקדון, וחייב משום שבועת ביטוי.

ג  וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר, וכפר ונשבע--פטור משבועת הפיקדון; וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.  [ד] ולמה נפטר משבועת הפיקדון, והרי זה אילו הודה היה משלם מה שכפר בו:  לפי שנאמר "בפיקדון, או בתשומת יד או בגזל, או, עשק את עמיתו.  או מצא אבידה" (ויקרא ה,כא-כב), הכול מיטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו:  יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן; ויצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות, שאין גופן ממון.

ד  [ה] אחד הנשבע, אחר שתבעו בעל הממון, או הנשבע מעצמו, אף על פי שלא תבעו.  כיצד:  כגון שקדם ואמר, למה אתה הולך אחריי, כלום יש לך בידי ממון, שבועה שאין לך בידי ממון--הרי זה חייב בשבועת הפיקדון, הואיל וכפר ונשבע, אף על פי שלא תבעו זה.

ה  [ו] אחד הנשבע לבעל הממון עצמו, או לשלוחו הבא בהרשאתו--ששלוחו של אדם, כמותו.  [ז] ואינו חייב בשבועת הפיקדון, עד שישביעו בלשון שהוא מכירה.

ו  [ח] הנשבע שבועת הפיקדון במזיד--אף על פי שנשבע לשקר, והתרו בו עדים בשעת שבועתו--אינו לוקה, אלא מביא אשמו בלבד:  שהרי הכתוב הוציאו מכלל מחוייבי מלקות, וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה, כמו שביארנו.

ז  [ט] כפר ונשבע ארבעה או חמישה פעמים, או שהשביעו התובע ארבעה וחמישה פעמים, והוא כופר על כל אחת ואחת, בין בבית דין בין שלא בבית דין--הרי זה חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה:  שאילו הודה אחר שכפר--היה חייב לשלם, אף על פי שכפר בבית דין; ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין, ולפיכך חייב על כל שבועה ושבועה.

ח  [י] היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי--אינו חייב אלא קרבן אחד; שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך--חייב על כל אחת ואחת.

ט  [יא] אמר לו חברו, תן לי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי--אינו חייב אלא אחת; ואפילו היה לו בידו פרוטה אחת מכולן, הרי אלו מצטרפין וחייב.  [יב] שבועה שאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, חייב על כל אחת ואחת.

י  [יג] תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי--אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין--חייב על כל אחת ואחת.

יא  [יד] היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון גזל ואבידה ותשומת יד שיש לנו בידך, ואמר לאחד מהן, שבועה שאין לך בידי פיקדון וגזל ואבידה ותשומת יד, ולא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך--הרי זה חייב על כל טענה וטענה, לכל אחד ואחד; ונמצא זה חייב עשרים אשם.

יב  [טו] טען שאבד הפיקדון, או כפר בו, ונשבע, ואחר כך הודה, וחזר וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה--משלם הקרן הראשון, וחומש אחד על כל שבועה ושבועה:  שנאמר "וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה,כד), התורה ריבתה חומשין הרבה על קרן אחד.  כיצד:  היה הקרן ארבעה וכפר ונשבע והודה, וחזר וטען שאבד ונשבע והודה, וחזר וטען שאבד ונשבע והודה--משלם שבעה.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  [טז] פחות מפרוטה, אינו ממון; לפיכך התובע חברו בפחות מפרוטה, או בפחות משווה פרוטה, וכפר ונשבע--פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי.


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?