משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות שבועות פרק יב

א  אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או על שקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון ומביא קרבן--אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר "לא ינקה ה'" (שמות כ,ו; דברים ה,י):  אין לזה ניקיון מדין שמיים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר "וחיללת את שם אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב).  לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה, יותר מכל העבירות.

ב  עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה; אף על פי שאין בו לא כרת, ולא מיתת בית דין--יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות.

ג  מי שנשבע בשמיים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן--אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה; וכן הנשבע בנביא מן הנביאים, או בכתב מכתבי הקודש--אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שציווה בכתב זה, אין זו שבועה.  ואף על פי שאין אלו שבועות, מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך; ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם.

ד  במה דברים אמורים, בשאר כתבי הקודש.  אבל הנשבע בתורה--אם נשבע במה שכתוב בה, דעתו על ההזכרות; ואם נשבע בה סתם, דעתו על הגוויל, ואין כאן שבועה.  נטלה בידו ונשבע בה--הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה, ואסור.  [ה] והנשבע בתורה סתם--אם תלמיד חכמים הוא, אינו צריך שאלה לחכם; ואם עם הארץ הוא, צריך שאלה לחכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות.

ה  [ו] עבד שנשבע--אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע:  לפי שאין גופו קנוי לו, כדי שתחול עליו שבועתו; ונאמר בשבועות "לאסור איסר על נפשו" (במדבר ל,ג), מי שנפשו ברשותו--יצא עבד, שהוא ברשות אחרים, ונמצא זה, כמי שנשבע על נכסי אחר.

ו  [ז] קטנים שנשבעו, והן יודעין טעם השבועה--אף על פי שאינן חייבין--כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכן ולאיים עליהם, שלא ינהגו קלות ראש בשבועות.  ואם היה הדבר שנשבעו עליו, דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק--כגון שנשבע שיצום, או שלא יאכל בשר זמן מרובה--מכה אותו אביו או רבו, וגוערין בו, ומראין לו שהותרה שבועתו, כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.

ז  [ח] צריך להיזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה--כדי שלא יהיו רגילין להישבע תמיד, כגויים; וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם, ועל מלמדי תינוקות.

ח  [ט] השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות--הרי זה חייב לנדותו; ואם לא נידהו, הוא בעצמו יהא בנידוי.  וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהיה מכשול לאחרים--שהרי אינו יודע שנידוהו.  ואם תאמר יודיעו, נמצאו כל העולם בנידוי--שהרי לימדו לשונם מעווה ושבועה תמיד.

ט  [י] במה דברים אמורים, בשהיה הנשבע הזה או המברך להבטלה מזיד; אבל אם היה שוגג, ולא ידע שזה אסור--אינו חייב לנדותו.  ואני אומר שאסור לנדותו, ולא ענש הכתוב שוגג; אלא מזהירו ומתרה בו, שלא יחזור.

י  [יא] ולא שבועה לשוא בלבד, היא שאסורה; אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה--אסור, ואף על פי שלא נשבע:  הרי הכתוב מצווה ואומר "ליראה את השם הנכבד והנורא" (דברים כח,נח); ובכלל יראתו, שלא יזכירו לבטלה.

יא  לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם שמיים לבטלה--ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא ייזכר לבטלה.  כיצד:  אמר ה'--אומר ברוך הוא לעולם ועד, או גדול הוא ומהולל מאוד, וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה.

יב  אף על פי שמותר להישאל על השבועה, כמו שאמרנו--ואין בזה דופי, ומי שליבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות.  אף על פי כן, ראוי להיזהר בדבר זה; ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה, או מפני צורך גדול.  וטובה גדולה היא לאדם שלא יישבע כלל; ואם עבר ונשבע שיצטער, יעמוד בשבועתו--שנאמר "נשבע להרע, ולא ימיר" (תהילים טו,ד), וכתוב אחריו "עושה אלה--לא יימוט, לעולם" (תהילים טו,ה).


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?