משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות נזירות פרק ו

א  נזיר ששתה יין, ואכל יוצא מן הגפן--אפילו ימים רבים--אינו סותר מימי נזירותו, אפילו יום אחד; וכן אם גילח מיעוט שיער ראשו, בין בשגגה בין בזדון.  נתגלח רוב ראשו--בין בתער, בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי ליכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה, אפילו גילחוהו ליסטים באונס--הרי זה סותר שלושים יום, עד שיהיה לו פרע; ואחר כך מתחיל למנות.

ב  כיצד:  נדר נזירות מאה יום, ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו--הרי זה שוהה שלושים יום, עד שירבה שיער ראשו, ואחר השלושים יום, מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו; וכל אותן השלושים יום--כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שאין עולין לו מן המניין.

ג  נזיר שניטמא--בין בזדון בין בשגגה, ואפילו טימאוהו גויים באונס--סותר הכול, ומגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבנות טומאה; ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב).  ואפילו ניטמא ביום מלאות ימי נזרו בסוף היום, סותר הכול.

ד  ניטמא אחר יום מלאות, שהוא יום הבאת קרבנות טהרה אילו לא ניטמא--סתר שלושים יום בלבד.  וכיצד יעשה:  מביא קרבנות טומאה כשיטהר, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירות שלושים יום, ומגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנות טהרה.  ואם ניטמא אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים, אינו סותר כלום; אלא מביא שאר קרבנות טהרה שלו, כשיטהר.

ה  ניטמא ביום שלאחריו, שהוא יום שראוי לגדל שיער אילו גילח אחר מלאות--הרי זה אינו סותר כלום, ואף על פי שעדיין לא גילח:  שהרי שלמה הנזירות, וכל הנטפל לה.

ו  ניטמא ביום שנדר, או בשני--אינו סותר, אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבנו:  שנאמר "והימים הראשונים ייפלו" (במדבר ו,יב), עד שיהיו שם ימים ראשונים.  לפיכך אם ניטמא משלישי והלאה, סותר כל הקודמין.

ז  נדר בנזיר, והוא טמא מת--חלה עליו נזירות; ואם ניטמא פעם אחרת, או שתה יין, או גילח--לוקה.  ואם שהה בטומאתו כמה ימים, אין עולין לו--עד שיזה שלישי ושביעי, ויטבול בשביעי.  ויום שביעי שלו, עולה לו ממניין נזירות לזה שנדר והוא טמא; אבל נזיר טהור שניטמא, אינו מתחיל למנות אלא מיום השמיני והלאה.

ח  מי שנדר והוא בבית הקברות, נזירות חלה עליו; ואפילו שהה שם כמה ימים--אין עולין לו, ולוקה על שהייתו שם.  ואם התרו בו שלא יזיר שם, אינו מגלח שיערו כשייצא משם; ואם ניטמא שם בבית הקברות באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן, אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה.

ט  נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע עליו את המעזיבה וניטמא--אף על פי ששהה שם, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות, אם שהה.

י  יצא מבית הקברות, ושהה ימים וחזר ונכנס--אין אותן הימים עולין לו.  יצא והזה וטבל וטהר, ומנה ימים מנזירותו, וחזר לבית הקברות--הרי אותן הימים שמנה עולין לו:  ואפילו נכנס ביום שמיני שלו, הרי שביעי שלו עולה לו מן המניין.  ואם ניטמא שם אחר שנכנס, באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן--מביא קרבן טומאה, וסותר הימים הקודמין, ומגלח תגלחת טומאה.

יא  תגלחת טומאה כיצד היא:  נזיר שניטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן, הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שיער ראשו בשביעי, וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת, ומעריב שמשו; ומביא קרבנותיו בשמיני--והן שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש בן שנתו לאשם.  וסותר כל הימים הקודמין, ומתחיל למנות נזירותו; ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום.

יב  מאימתיי מתחיל למנות, משיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו מלמנות.  [יג] הרי שהזה בשלישי ושביעי, ולא טבל ונתאחר כמה ימים--כשיטבול, יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר.

יג  טבל והעריב שמשו, ואיחר קרבנותיו--אינו מתחיל למנות, עד שיביא חטאתו; אבל עולתו ואשמו, אין מעכבין אותו, כמו שביארנו.

יד  כשמגלח הנזיר תגלחת טומאה--אינו צריך לגלח פתח המקדש, ולא להשליך שיערו על האש.  ובין שגילח במדינה או במקדש, שיערו אסור בהניה וטעון קבירה; ואפרו אסור, כאפר כל הנקברין.  והמגלח במקדש--אם השליכו תחת דוד האשם, יצא.

טו  נזיר שניטמא טומאות הרבה--בין שלא התרו בו על כל אחת ואחת, בין שהתרו בו על כל אחת ואחת--אינו מביא על טומאותיו אלא קרבן אחד.  במה דברים אמורים, שניטמא פעם שנייה קודם שיביא קרבנות טומאה הראשונה; ואף על פי שנתאחר כמה ימים אחר טהרתו קודם הבאת חטאתו, וניטמא באותן הימים--אינו מביא אלא קרבן אחד.  אבל אם ניטמא וטהר והביא חטאתו, וניטמא פעם שנייה אחר שהביא חטאתו--אף על פי שעדיין לא הביא אשמו ועולתו, חייב בקרבנות אחרות.

טז  נזיר שגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שטמא היה בתוך ימי נזרו--אם בטומאה ידועה ניטמא--סותר הכול, ומביא קרבנות טומאה, ומגלח תגלחת טומאה; ומונה נזירות אחרת, ומביא קרבנות טהרה.

יז  ואם בטומאת התהום ניטמא, אינו סותר; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.  [יז] ואם עד שלא נזרק עליו אחד מן הדמים, נודע שהוא טמא--בין בטומאה ידועה, בין בטומאת התהום--סותר הכול; נודע לו אחר שנזרק אחד מן הדמים--אף על פי שלא גילח--הואיל וטומאה שאינה ידועה היא, אינו סותר.

יח  איזו היא טומאת התהום--כל שאין אדם מכירה, אפילו בסוף העולם.  ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד; אבל הרוג, לא--שהרי ידע בו זה שהרגו.  [יט] נמצא המת גלוי, אין זו טומאת התהום.  נמצא מושקע בקרקעית מערה והמים על גביו, הרי זו טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זו טומאת התהום שאינה ידועה; היה טמון במים באפילה ובנקיקי הסלעים, אינה טומאת התהום.

יט  [כ] נזיר שניטמא במת, וירד וטבל במערה, והביא קרבנות טומאה, ומנה נזירות וגילח תגלחת טהרה, ואחר כך נודע שמת היה מושקע בקרקעית המערה כשירד לטבול--אף על פי שהיא טומאה שאינה ידועה--סתר הכול, מפני שהוחזק לטומאה, וחזקת הטמא טמא, עד שיטהר ודאי.

כ  ירד להקר--הרי זה טהור, עד שיידע שנגע; נמצא המת צף על פני המים--הרי זה בחזקת טמא, שחזקתו שנגע בזה שהוא צף.


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?