משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות נזירות פרק ח

א  תגלחת טהרה כיצד היא:  כשיגמור הנזיר ימי נזירותו, מביא שלוש בהמות, כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים; הביא שלושתן ולא פירש--הראויה לחטאת תקרב חטאת, והראויה לשלמים שלמים, והראויה לעולה עולה.

ב  ומביא עם איל השלמים, שישה עשרונות ושני שלישי עישרון סולת--אופה מהן עשרים חלה, עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות; ומושח העשרים ברביעית שמן.  ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי.  ומביא העשרים בכלי אחד.

ג  [ב] ושוחט החטאת תחילה, ואחר כך העולה, ואחר כך השלמים, ואחר כך מגלח; ואם גילח אחר ששחט החטאת או העולה, יצא.  ומבשל את השלמים, או שולקן.  ולוקח מן הרוטב של זבחי השלמים, ונותן על השיער, ואחר כך משליכו לאש תחת דוד השלמים; ואם השליכו תחת החטאת, יצא.

ד  [ג] והיכן מגלח שיערו:  בעזרת הנשים, בלשכת הנזירים שהייתה שם בקרן מזרחית דרומית; ושם מבשלין שלמיהן, ומשליכין שיערן לאש.  ואם גילח במדינה, יצא.  ובין שגילח במדינה, בין שגילח במקדש--הוא משליך שיערו תחת הדוד; ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח, שנאמר "פתח אוהל מועד" (במדבר ו,יח)--לא שיגלח כנגד הפתח, שזה בזיון מקדש הוא.

ה  [ד] ואחר כך נוטל הכוהן את הזרוע, בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק אחד; ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה, ומניפן.  ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין, ולהיטמא למתים.

ו  [ה] נזיר ממורט, אינו צריך להעביר תער; ואף על פי שאין לו שיער, או שאין לו כפיים--הרי זה מקריב קרבנותיו, וישתה וייטמא.  ואם הביא קרבנותיו, ולא גילח ראשו--אין התגלחת מעכבת, אלא שותה ומיטמא לערב:  שמשייזרק עליו אחד מן הדמים, הותר--אף על פי שלא נתן על כפיו, ולא הניף; שכל דברים אלו, למצוה ולא לעכב.  [ו] אף על פי שאין התגלחת מעכבת עליו, מצוה לגלח אפילו לאחר זמן מרובה; ונזיר שגילח שלא בתער, או שגילח ושייר שתי שערות--לא עשה כלום, ולא קיים מצות גילוח, בין נזיר טהור, בין נזיר טמא.

ז  גילח והניח שתי שערות, וצמח ראשו כולו, וחזר וגילחו כולו עם אותן שתי השערות, או שגילח אחת ונשארה אחת--הרי זה קיים מצות גילוח; נשרה אחת, וגילח אחת--אין כאן מצות גילוח.

ח  גילח על השלמים, ונמצא פסול--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו; גילח על החטאת, ונמצאת שנשחטה שלא לשם חטאת, ואחר כך הביא השלמים והעולה, וקרבו כמצותן--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  [ט] גילח על העולה ועל השלמים, ונשחטו שלא לשמן, ואחר כך הביא קרבנות אחרות להקריבן לשמן--תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו.  [י] גילח על שלושתן, ונמצא אחד מהן כשר--תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים ויקרבו כהלכתן.

ט  [יא] כל מקום שאמרנו, תגלחתו פסולה--הרי הוא כמי שנתגלח בתוך ימי נזירותו, שהוא סותר שלושים יום כמו שביארנו; ונמצא מונה שלושים יום אחר התגלחת הפסולה, ומביא קרבנותיו.

י  [יב] שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן--כשרים, ואין עולין לבעלים לשם חובה; ונאכלין ליום אחד, ואין טעונין לחם, ולא מתנות, ולא זרוע.

יא  [יג] שלוש בהמות האלו, והלחם הבא עימהן--הכול מן החולין, כשאר נדרי הקדש, כמו שיתבאר במקומו.  [יד] האומר הריני נזיר, על מנת שאגלח ממעות מעשר שני--הרי זה נזיר; ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר, אלא מן החולין.

יב  [טו] האיש שנדר בנזיר--יש לו להביא קרבנות אביו לעצמו, ומגלח עליהן; ואין האישה מגלחת, על קרבנות אביה:  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא.  כיצד:  מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות לקנות בהן קרבנותיו, ומת והניח המעות הסתומין, ואמר אחר מות אביו, הריני נזיר על מנת שאביא קרבנותיי במעות שהפריש אבי לקרבנותיו--הרי זה מביא מהן קרבנותיו.

יג  וכן אם היה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומין, ומת האב, ואמר הבן אחר מותו, הריני מגלח על מעות אבי--הרי זה מביא קרבנותיו מהן; אבל אם לא אמר, ייפלו המעות לנדבה.

יד  מת האב והניח בנים רבים--חולקין המעות הסתומין, מפני שהיא ירושה להן; ויש לכל אחד מהן, לגלח על חלקו.  והבכור, נוטל בהן פי שניים.

טו  [טז] בין שהיה האב נזיר עולם, והבן נזיר זמן קצוב, בין שהיה האב נזיר זמן קצוב, והבן נזיר עולם--הרי זה מגלח ומביא קרבנותיו, ממעות נזירות אביו.

טז  [יז] הפריש אביו מעות להביא בהן קרבנות טומאה ומת, אין הבן מביא בהן קרבן טהרה; וכן אם הפרישן האב לקרבן טהרה, אין הבן מגלח עליהן תגלחת טומאה:  שדברים אלו ספק הן.  ואם הביא, זבחיו לא עלו לו.

יז  [יח] האומר הרי עליי לגלח נזיר--חייב להביא קרבנות תגלחת טהרה, ומקריבן על ידי איזה נזיר שירצה.  אמר הרי עליי חצי קרבנות נזיר, או אם אמר הרי עליי לגלח חצי נזיר--הרי זה מביא חצי הקרבנות לאיזה נזיר שירצה, ואותו נזיר משלים קרבנותיו משלו; אבל אם אמר הרי עליי קרבנות חצי נזיר--הרי זה מביא קרבנות נזיר שלם, שאין לנו חצי נזירות.

יח  [יט] האומר הריני נזיר, ועליי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני--הרי חברו נזיר, ואינו חייב לגלח נזיר אחר:  שהרי לא התפיס עצמו אלא בנזירות.  ואם אמר ואני ועליי לגלח נזיר, הרי זה חייב.  אם היו פיקחין, כל אחד מהן מביא קרבנות על ידי חברו; ואם לא עשו כן, חייבים לגלח נזירים אחרים.

יט  [כ] האומר הרי עליי לגלח חצי נזיר, ושמע חברו ואמר, ואני ועליי לגלח חצי נזיר--זה מביא חצי קרבנותיו של זה, וזה מביא חצי קרבנותיו של זה, וכל אחד מהן משלים קרבנותיו, אם היו פיקחין; ואם לאו, זה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה, וזה מביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה.


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?