משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מתנות עניים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות מתנות עניים פרק ב

א  כל אוכל, שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום--חייב בפיאה, שנאמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).  [ב] כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו, הוא שחייב בפיאה--כגון התבואה, והקטנייות, והחרובין, והאגוזין, והשקדים, והרימונים, והענבים, והזיתים, והתמרים בין רטובים בין יבשים, וכל כיוצא באלו.

ב  אבל איסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל.  וכן כמהין ופטריות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ.  וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכול.  וכן התאנים אינן חייבין בפיאה, שאין לקיטתן כאחד אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים.  וכן הירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום.

ג  השומים והבצלים חייבין בפיאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום; וכן האימהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע, חייבות בפיאה.  וכן כל כיוצא בהן.  [ג] קרקע כל שהוא חייב בפיאה, ואפילו הייתה של שותפין--שנאמר "קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב), אפילו של רבים.

ד  שדה שקצרוה גויים לעצמן, או קצרוה ליסטים, או קירסמוה נמלים, או שיברתה הרוח או בהמה--הרי זו פטורה מן הפיאה, שחובת הפיאה בקמה.  [ה] קצר חצייה, וקצרו הליסטים חצייה שנשאר--הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים.

ה  אבל אם קצרו הליסטים חצייה, וחזר הוא וקצר השאר--נותן פיאה לשיעור מה שקצר; קצר חצייה, ומכר חצייה--הלוקח נותן פיאה לכול.  קצר חצייה, והקדיש חצייה--הפודה מיד הגזבר נותן פיאה לכול; קצר חצייה, והקדישו--הרי זה מניח מן הנשאר פיאה הראויה לכול.

ו  כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק, ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו--אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן--הרי זה נותן פיאה למה שבוצר לגת, כפי הנשאר.  ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבד--הרי זה נותן פיאה מן הנשאר, כפי הראוי לכל הכרם:  הואיל ובצר מרוח אחת--אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן, שהוא פטור.

ז  וכן הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו--אפילו קטף כן כל שדהו, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה.  [ז] הקוצר כל שדהו--קודם שתיגמר ועדיין לא הביאה שליש, הרי זו פטורה; ואם הגיעה לשליש, חייבת.  וכן בפירות האילן--אם נגמרו שליש גמירתן, חייבין.

ח  המקדיש את שדהו והיא קמה, ופדיה והיא קמה--חייבת בפיאה.  קצרה הגזבר, ואחר כך פדיה--פטורה:  שבשעת חיוב הפיאה, הייתה קודש שאינו חייב בפיאה.

ט  גוי שקצר שדהו, ואחר כך נתגייר--הרי זו פטורה מן הפיאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחה אלא בשעת העימור.

י  אין שוכרין פועלים גויים לקצור, מפני שאינן בקיאין בלקט ופיאה; ואם שכר וקצרו את כולה, הרי זו חייבת בפיאה.

יא  בעל הבית שקצר כל שדהו, ולא הניח פיאה--הרי זה נותן מן השיבולים פיאה לעניים, ואינו צריך לעשר; ואפילו נתן להם רוב הקציר משום פיאה, הרי זה פטור מן המעשרות.  וכן אם דש ועדיין לא זרה, נותן להם הפיאה קודם שיעשר; אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה, וגמר מלאכתו--מעשר ואחר כך נותן להם מן הפירות המעושרין, שיעור הפיאה הראויה לאותה שדה.  וכן באילנות.

יב  אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה--כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא ייחשד; ומפני הרמאים, שלא יתכוון לקצור הכול ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה, בתחילת השדה הנחתי.  ועוד, שלא ישמר שעה שאין שם אדם, ויניחנה, וייתננה לעני הקרוב לו.

יג  עבר והניח הפיאה בתחילת השדה, או באמצעה--הרי זו פיאה; וצריך שיניח בסוף השדה, כשיעור הפיאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.  [יג] בעל הבית שנתן פיאה לעניים, ואמרו לו תן לנו מצד זה, ונתן להם--זו וזו פיאה; וכן בעל השדה שהפריש פיאה, ואמר הרי זו פיאה וגם זו, או שאמר הרי זו פיאה, וזו--הרי שתיהן פיאה.

יד  אסור לפועלים לקצור את כל השדה, אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפיאה; ואין לעניים בה כלום, עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו.  לפיכך עני שראה פיאה בסוף שדה--אסור לו ליגע בה משום גזל, עד שייוודע לו שהיא מדעת בעל הבית.

טו  הפיאה של תבואה וקטנייות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים, וכן פיאת הכרם והאילנות--ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידם; ואין קוצרין אותה במגלות, ולא עוקרין אותה בקרדומות--כדי שלא יכו איש את ריעהו.  רצו אותן העניים לחלק אותה ביניהם, הרי אלו מחלקין; אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק, ואחד אומר לבוז--לזה האחד שומעין שאמר כהלכה.

טז  פיאה של דלית ושל דקל, שאין העניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה--בעל הבית מוריד אותה, ומחלק בין העניים:  ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן, בוזזין; ואפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז, ואחד אומר לחלק--שומעין לאחד שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן.

יז  בשלוש עיתות ביום מחלקין את הפיאה לעניים בשדה, או מניחין אותן לבוז אותה--בשחר, ובחצות היום, ובמנחה; ועני שבא בלא זמן זה, אין מניחין אותו ליטול--כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול.

יח  ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום--מפני שיש שם ענייות מניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש שם קטנים שאינן ניעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה.

יט  [יח] עני שנטל מקצת הפיאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירס טליתו עליה--קונסין אותו, ומעבירין אותו ממנה; ואפילו מה שנטל, לוקחין אותו מידו ויינתן לעני אחר.

כ  [יט] מי שלקט את הפיאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני העני--אם עני הוא זה שלקט--מתוך שזוכה בה לעצמו, זכה בה לאותו פלוני; ואם עשיר הוא--לא זכה לו, אלא ייתננה לעני שנמצא ראשון.

כא  [כ] בעל הבית שהניח פיאה לעניים אלו העומדים לפניו, ובא עני אחר ונטלה--זכה בה:  שאין העני זוכה בלקט ושכחה ופיאה וסלע של מציאה, עד שיגיעו לידו.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מתנות עניים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?