משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מתנות עניים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות מתנות עניים פרק ג

א  אין מניחין את הפיאה משדה, על חברתה.  כיצד:  היו לו שתי שדות--לא יקצור את האחת כולה, ויניח בשנייה פיאה הראויה לשתיהן:  שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב), שיניח בכל אחת ואחת פיאה הראויה לה.  ואם הניח משדה על חברתה, אינה פיאה.

ב  הייתה שדהו זרועה כולה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה, אף על פי שאינו מושך, או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה--הרי זו כשתי שדות, ונותן פיאה מצד זה לעצמו ופיאה מצד זה לעצמו.

ג  וכן אם היה מפסיק בה דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות, או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה.  אבל שביל היחיד והוא הפחות מארבע, או שביל הרבים הפחות משש עשרה אמה--אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים, מפסיק; ואם אינו קבוע בימות הגשמים--אינו מפסיק, אלא הרי היא כשדה אחת.

ד  היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר כגון שהיה חיטים מכאן וחיטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר--הרי זו נפסקת לשתי שדות:  והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו, כשלושה תלמים של פתיח--והוא פחות מבית רובע.

ה  במה דברים אמורים, בשדה קטנה שהיא חמישים אמה על שתי אמות או פחות; אבל אם הייתה יתרה על זו, אין הבור או הניר מפסיקה לשניים אלא אם כן היה בו רוחב בית רובע.  אבל זרע אחר כל שהוא, מפסיק בה.  [ה] אכלה גובאי, או קירסמוה נמלים באמצעה--אם חרש מקום שאכלו, הרי זה מפסיק.

ו  הזורע בהר שאינו כולו שווה, אלא יש בו תילים תילים גבוהים ומקומות מקומות עמוקות--אף על פי שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרוע אותו כאחד, אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו--הרי זה כשדה אחת, ומניח פיאה אחת בסוף ההר על כל ההר.

ז  מדרגיות שהן גבוהות עשרה טפחים, נותן פיאה מכל אחת ואחת; ואם היו ראשי שורות מעורבים, נותן מאחת על הכול.  היו פחות מעשרה--אף על פי שאין ראשי השורות מעורבין, נותן מאחת על הכול.  היה סלע על פני כל השדה--אם עוקר הוא את המחרשה מצד זה ונותנה מצד זה, מפסיק; ואם לאו, אינו מפסיק.

ח  הזורע שדה שיש בה אילנות--אף על פי שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות, ואין כל הזרע מעורב--נותן פיאה אחת לכל השדה:  שהדבר ידוע ששדה אחת היא, ומפני מקום האילנות נחלק הזרע.

ט  במה דברים אמורים, בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה; אבל אם היו כל עשרה אילנות ביתר מבית סאה, הרי זה נותן פיאה מכל מלבן ומלבן--שהרי האילנות מרוחקים הרבה, ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות.

י  וכן מלבנות הבצלים שבין הירק--נותן פיאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימו מלבנות מלבנות.

יא  שדה שהיא כולה זרועה מין אחד, וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש קצר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן, עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו--אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות, כגון שבת או חרדל--הרי זה מניח פיאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו; ואם היה מין שזורעין אותו שדות, כגון תבואה וקטנייות--נותן פיאה אחת לכול.

יב  במה דברים אמורים, בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע; אבל לח מכאן ולח מכאן ויבש באמצע, מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו.

יג  שדה שזרעה בצלים או אפונים או פולים וכיוצא בהן, והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה ייבש ויעשה ממנו גורן--חייב להניח פיאה לזה שמוכר אותו לח בפני עצמו, ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו:  שהשוק והגורן, כשני מינין הן.

יד  הזורע את שדהו מין אחד--אף על פי שהוא עושהו שתי גורנות, מניח פיאה אחת; זרעה שני מינים--אף על פי שהוא עושה אותן גורן אחד, נותן פיאה למין זה בפני עצמו ופיאה למין זה בפני עצמו.  [טו] זרעה שני גוונים ממין אחד, כגון שזרעה שני מיני חיטים או שני מיני שעורים--אם עשאן גורן אחד, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות:  ודבר זה, הלכה למשה מסיניי.

טו  [טז] האחין שחלקו, נותנין שתי פיאות; חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת.  השותפין שקצרו חצי השדה, ואחר כך חלקו--זה שלקח הקצור, אינו מפריש כלום; וזה שלקח הקמה, מפריש על החצי שלקח בלבד.  חזרו ונשתתפו, וקצרו החצי האחר בשותפות--כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חברו שבקמה, אבל לא על החצי שנקצר.

טז  [יז] שדה שהגיע חצייה עד שליש וחצייה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חצייו, ואחר כך הביאה כולה שליש, ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה--מפריש מן הראשון על האמצעיים, ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון; אבל לא מן הראשון, על האחרון.

יז  [יח] המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה--אם מכר כל השדה, כל אחד ואחד נותן פיאה מחלקו שלקח.  ואם התחיל בעל השדה לקצור, ומכר מקצת ושייר מקצת--בעל השדה נותן פיאה הראויה לכול:  שכיון שהתחיל לקצור, נתחייב בכול.  ואם מכר תחילה--מפריש הלוקח על מה שלקח, ובעל השדה על מה ששייר.

יח  [יט] שדה אילן, אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות; אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה, והבדים והפארות מעורבין מלמעלן ונוגעין בגדר על גבו--הרי זו כשדה אחת, ונותנין פיאה אחת לכול.

יט  [כ] שניים שלקחו אילן אחד, נותנין ממנו פיאה אחת; לקח זה צפונו וזה דרומו, זה נותן פיאה לעצמו וזה נותן פיאה לעצמו.

כ  [כא] החרובין--כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחברו בצד חרוב אחר, ורואין זה את זה--הרי הן כולן כשדה אחת, ופיאה אחת לכולן; היו שני הצדדין רואין את האמצעיים, ואין הצדדים רואין זה את זה--מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד ראשון זה על צד האחר.

כא  [כב] הזיתים--כל שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר, כגון זיתים שיש במערב העיר כולן, או במזרחה--הרי הן כשדה אחת, ופיאה אחת לכולן.

כב  [כג] הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן, כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות רווה ויוסיפו--הוא הנקרא מדל; וכבר ביארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מדל, ולפיכך נותן מן הנשאר פיאה הראויה לכול--ואף על פי שבצר לשוק.  אבל אם הדל למכור בשוק, אינו נותן פיאה לזה שהדל; הדל להביא לביתו--נותן מן השאר שהניח לדרוך, פיאה הראויה לכול.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מתנות עניים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?