משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות מעשר פרק ו

א  מחליקין בתאנים וענבים של טבל, ואין בזה הפסד.  וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, מן הגרעינין והקליפות והעלין והחרצנין וכיוצא בהן--כך אסור לאוכלו מן הטבל; וכן המעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.  וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו--כך מותר בטבל, ובמעשר שלא ניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שלא נפדו.

ב  אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול, ואין צריך לומר בשבת--שנאמר "את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח):  מה תרומה טהורה, אין לך בה אלא משעת הרמתה--אף תרומה טמאה, אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.

ג  אין מחפין בטבל.  ואין זורעין את הטבל; ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן, אסור לזרוע מהן עד שיעשר.  במה דברים אמורים, בתבואה וקטנייות וכיוצא בהן.  אבל העוקר שתלים שיש בהן פירות, ממקום למקום בתוך שדהו--הרי זה מותר, ואינו כזורע טבל:  שהרי לא אסף הפירות.

ד  וכן העוקר לפת וצנונות, ושתלם במקום אחר--אם נתכוון להוסיף בגופן, מותר; ואם שתלן כדי שיקשו, וייקח הזרע שלהן--אסור, מפני שהוא כזורע חיטים או שעורים של טבל.

ה  [ד] ליטרה מעשר טבול שזרעה, והשביחה, והרי היא עשר ליטרין--חייבת במעשר; ואותה ליטרה, מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון.  ליטרה בצלים שתיקנה וזרעה--אינו מעשר לפי חשבון התוספת, אלא מעשר לפי כולו.

ו  [ה] זירעונים שהביאו שליש, ומירחן ועישרן, ואחר כך זרען והוסיפו, ואין זרעם כולה--הרי זה ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין:  שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד, מעושר הוא; ואין אלו דומים לבצלים, שהבצלים אין דרכן להיזרע.

ז  [ו] הזורע את הטבל, בין דבר שזרעו כולה בין דבר שאין זרעו כולה--אם אפשר ללקטו--קונסין אותו, ומלקטו; ואם צמח--אין מחייבין אותו לעקור, והגידולין חולין.  ואם היה דבר שאין זרעו כולה--אפילו גידולי גידולין אסורין, עד שלוש גרנות; והרביעי מותר.  ומפני מה הגידולין אסורין, מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שיש בו.  וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו.

ח  אין מוכרין את הטבל אלא לצורך, ולחבר; ואסור לשלח את הטבל, ואפילו חבר לחבר--שמא יסמכו זה על זה, ויאכל הטבל.

ט  [ז] המוכר פירות לחברו, וזכר שהם טבל, ורץ אחריו לתקנן, ולא מצאו--אם ידוע שאינן קיימין ושכבר אבדו או נאכלו, אינו צריך לעשר עליהם; ואם ספק שהם קיימין או אינן, צריך להוציא עליהן מעשרותיהן מפירות אחרות.

י  [ח] המוכר פירות לחברו--מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי, ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין--כופין את המוכר לתקן:  קנס הוא לו, מפני שמכר את הטבל.

יא  [ט] אין פורעין חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו.  [י] מי שלקחו בית המלך את פירותיו, והם טבלים--אם מחמת חוב שהוא חייב להן, צריך להוציא עליהן מעשרות; ואם לקחום באונס, אינו חייב לעשר עליהם.  [יא] והלוקח טבל משני מקומות, מעשר מזה על זה.

יב  המקבל שדה מישראל או מן הנוכרי--חולק ונותן לבעל השדה בפניו, כדי שיידע שטבל נטל.  אבל החוכר שדה מישראל--אם נתן לו מזרע אותה שדה, תורם ואחר כך נותן לו מה שקצץ ליתן לו; ובעל השדה מעשר לעצמו.  ואם נתן לו מזרע שדה אחרת, או ממין אחר--מוציא המעשר, ואחר כך נותן לו.

יג  [יב] החוכר שדה מן הנוכרי--מעשר, ואחר כך נותן לו:  קנס קנסו אותו בזה--כדי שלא יחכור מן הגוי, ונמצאת השדה בורה לפניו, עד שיצטרך, וימכרנה לישראל.  וכן המקבל שדה אבותיו מן הגוי, קנסו אותו שיעשר ואחר כך ייתן לגוי חלקו מעושר--כדי שלא יקפוץ ויקבלנה ממנו, מפני שהיא שדה אבותיו, עד שתישאר לפניו בורה, כדי שימכרנה לישראל.

יד  [יג] איזה הוא חוכר, ואיזה הוא מקבל:  חוכר--שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה, בין עשת הרבה בין עשת מעט; ומקבל--הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה, חצייו או שלישו או מה שיתנו ביניהן.  והשוכר--הוא ששוכר הקרקע, במעות.

טו  [יד] שניים שקיבלו שדה באריסות, או שירשו, או נשתתפו--יכול האחד לומר לחברו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, אתה יין ואני שמן--מפני שהן מוכרין את הטבל.

טז  [טו] כוהן ולוי שלקחו פירות מישראל, אחר שנגמרה מלאכתן--מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן, ונותנין אותם לכוהנים וללויים אחרים:  קנס הוא להם--כדי שלא יקפצו לגרנות ולגיתות ויקנו טבלים, כדי להפקיע מתנות אחיהם הכוהנים.  ואם קנו קודם שתיגמר מלאכתן, כגון שלקחו תבואה קודם מירוח--אין מוציאין מידם.

יז  [טז] כוהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל, קודם שתיגמר מלאכתן, ואין צריך לומר, אם מכרו במחובר--הרי התרומה או המעשר שלהם; ואם מכרו אחר גמר מלאכה--הרי התרומה והמעשר של לוקח, ומפריש ונותן לכל כוהן או לוי שירצה.

יח  [יז] כוהן ולוי שקיבלו שדה מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות; והישראלי נוטל חלקו, ונותנו לכל כוהן ולוי שירצה.  אבל ישראל שקיבל שדה מכוהן או מלוי--התרומה או המעשר לבעל השדה, ושאר המתנות חולקין.

יט  [יח] המקבל זיתים להוציא מהן שמן--בין ישראל מכוהן או לוי, בין כוהן או לוי מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות:  מפני שהשמן, חשוב הוא.

כ  [יט] כוהן שמכר שדה לישראל ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלה שלי לעולם--הרי הן שלו:  כיון שאמר על מנת, נעשה כמי ששייר מקום המעשר.  ואם מת הכוהן, הרי בנו כשאר הכוהנים.  ואם אמר לו, על מנת שהמעשרות לי ולבני--מת הוא, ייטלם בנו.  על מנת שהמעשרות שלי, כל זמן שהיא לפניך--מכרה לאחר--אף על פי שחזר ולקחה, אין לכוהן אותם המעשרות.

כא  [כ] ישראל שקיבל שדה מכוהן ולוי ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים--מותר.  על מנת שהן שלי לעולם--אסור, שאין כוהן עושה כוהן.

כב  וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל--לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים, ומפריש עד שייפרע כנגד חובו:  שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר, שיגבה מעשר מאחרים.

כג  [כא] ישראל שירש טבל ממורח מאבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו ירשו מאבי אימו ישראל--הרי זה מפריש ממנו מעשרותיו, והן שלו:  שהמתנות הראויות להיתרם--כמו שהורמו הן, אף על פי שעדיין לא הורמו.

כד  [כב] הנותן שדהו בקבלה לגוי, או למי שאינו נאמן על המעשרות--אף על פי שלא באו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם.  נתנה לעם הארץ--עד שלא באו לעונת המעשרות, אינו צריך לעשר על ידם; ומשבאו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם.  כיצד הוא עושה:  עומד על הגורן, ונוטל; ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?