משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר שני ונטע רבעי - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא


הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט

א  נטע רבעי--הרי הוא קודש, שנאמר "ובשנה, הרביעית, יהיה, כל פרייו--קודש הילולים, לה'" (ויקרא יט,כד); ודינו להיאכל לבעליו בירושלים, כמעשר שני.  וכשם שאין מעשר שני בסוריה, כך אין נטע רבעי בסוריה.  ובנטע רבעי הוא אומר "ואיש את קודשיו, לו יהיו" (במדבר ה,י)--שאין לך קודש שלא נתפרש דינו בתורה למי הוא, חוץ מנטע רבעי.

ב  הרוצה לפדות נטע רבעי, פודה כמעשר שני; ואם פדהו לעצמו, מוסיף חומש.  ואין פודין אותו, עד שיגיע לעונת המעשרות--שנאמר "להוסיף לכם, תבואתו" (ויקרא יט,כה), עד שיעשה תבואתו; ואין פודין אותו במחובר, כמעשר שני.  והרי הוא ממון גבוה, כמעשר; לפיכך אינו נקנה במתנה, אלא אם נתנו בוסר.  ודינו בשאר הדברים, לעניין אכילה ופדייה--כמעשר.  [ג] והפודה כרם רבעי--רצה, פודהו ענבים, רצה, פודהו יין; וכן הזיתים.  אבל שאר פירות, אין משנין אותן מברייתן.

ג  [ד] כרם רבעי--אין לו שכחה, ולא פיאה, ולא פרט, ולא עוללות; ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות, כשם שאין מפרישין ממעשר שני:  אלא כולו עולה לירושלים, או נפדה ויעלו הדמים וייאכלו בירושלים--כמעשר.

ד  [ה] ענבים של כרם רבעי--התקינו בית דין שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות; ומשחרב בית המקדש, נפדה אפילו סמוך לחומה.  ושאר כל הפירות, אפילו בזמן המקדש נפדין סמוך לחומה.

ה  [ו] כיצד פדיון נטע רבעי:  מניח את הסל על פי שלושה, ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים מביתו, והחמרים והפועלים מביתו; ואחר שקוצבין את השער, מניח את המעות, ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו, משער כך וכך סלים בסלע.

ו  ובשביעית, פודהו בשווייו:  שאין שם לא שומרים, ולא פועלים; ואם היה הפקר, אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.

ז  מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמיטה, שיד הכול שווה--צריך לציינו בקוזזות אדמה, כדי שיכירו בו, ולא יאכלו ממנו, עד שיפדו.  ואם היה בתוך שני עורלה--מציינין אותו בחרסית, כדי שיפרשו ממנו:  שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפרדו--שאיסור עורלה חמור הוא, שהיא אסורה בהניה.  והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין, כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו--שהרי אי אפשר לפדותו במחובר, כמו שביארנו.

ח  באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה.  ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא שלושים יום בשנה חשובין שנה--והוא שתקלוט הנטיעה, קודם השלושים יום; וכמה הוא סתם קליטה, לכל האילנות שתי שבתות.

ט  נמצאת למד, שהנוטע ארבעה וארבעים יום קודם ראש השנה, עלתה לו שנה; ואף על פי כן אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בעורלה או ברבעי, עד חמישה עשר יום בשבט--שהוא ראש השנה לאילן.

י  כיצד:  הנוטע אילן מאכל בחמישה עשר באב משנה עשירית ביובל--הרי הוא בתוך שני עורלה, עד חמישה עשר בשבט משנת שלוש עשרה; וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה--הרי הוא עורלה, אף על פי שנגמרו לאחר כמה ימים.

יא  ומחמישה עשר בשבט משנת שלוש עשרה ביובל, עד חמישה עשר בשבט משנת ארבע עשרה--הוא נטע רבעי; וכל מה שיוציא בתוך זמן זה--הרי הוא רבעי, וצריך פדיון.  ואם נתעברה השנה, נתעברה לרבעי או לעורלה.

יב  [יא] נטעו בשישה עשר באב משנת עשר--לא עלתה לו שנת עשר, אלא הרי הוא עורלה שנת אחת עשרה ושנת שתים עשרה ושנת שלוש עשרה כולה; והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת ארבע עשרה, עד סופה.

יג  [יב] נטע הנטיעה מראש חודש עד חמישה עשר יום בשבט--מונה לה שלוש שנים מיום ליום לעורלה, ומיום ליום לרבעי.  וראיתי לגאונים דברים בחשבון עורלה ורבעי--אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן, וודאי טעות סופרים הם; והאמת כבר ביארנו דרכה.

יד  [יג] העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר--מותרין בעורלה, וברבעי.  והענבים ששדפן הקדים והפסידן, והחרצנים והזוגין והתמד שלהן, וקליפי רימון והנץ שלו, וקליפי אגוזים, והגרעינים--אסורין בעורלה, ומותרין ברבעי; והנובלות, כולן אסורות.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות מעשר שני ונטע רבעי - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא


יש לך שאלה או הערה?