משנה תורה - ספר זרעים - הלכות ביכורים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות ביכורים פרק ט

א  מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר "וזה יהיה משפט הכוהנים . . ." (דברים יח,ג); ואלו הם הנקראים מתנות בכל מקום.  ומצוה זו נוהגת תמיד, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית; ובכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובחולין, אבל לא במוקדשין.

ב  כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין במתנות; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד בהם מום, ונפדו--הרי אלו פטורין מן המתנות.

ג  ספק בכור, חייב במתנות מכל צד:  אם בכור הוא, כולו לכוהן; ואם אינו בכור, מתנותיו לכוהן.  ואם נסתפק בשניים, ולקח הכוהן האחד מספק--הרי השני פטור מן המתנות:  עשו אותו כמי שזכה בו הכוהן, ונתנו במומו לבעליו.  אבל ספק המעשר--פטור מכל מקום, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ד  בהמת קודשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות, שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה--בזמן שכל בהמה מהן לאחד, כולן פטורין:  שכל אחד ואחד ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה.  היה אחד הוא השוחט את כולם, פוטר מתנות אחת מהן בלבד.

ה  אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, "אם שור אם שה" (דברים יח,ג).  כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות; והכוי--אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות.  צבי הבא על העז וילדה, הוולד חייב בחצי מתנות--"אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד פטור מן המתנות.

ו  אחד השוחט לאכילת אדם, או השוחט לאכילת גויים, או לאכילת הכלבים, או לרפואה--חייב במתנות.  [ז] בהמת השותפין חייבת, שנאמר "זובחי הזבח" (דברים יח,ג).  [ח] הלוקח בהמה מפירות שביעית, חייבת במתנות.

ז  כוהנים ולויים פטורים מן המתנות, שנאמר "מאת העם" (דברים יח,ג):  וספק הם הלויים, אם הם בכלל העם או אינן; לפיכך אין נוטלין מהם--ואם נטל הכוהן, לא יחזיר.  [ט] במה דברים אמורים, בשוחט לעצמו.  אבל כוהן טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתיים שלוש שבתות; מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות, ונותנין אותם לכוהנים אחרים.  ואם קבע בית מטבחיים למכור--אין ממתינין לו, אלא מוציאין ממנו מיד; ואם נמנע מליתן, מנדין אותו עד שייתן.

ח  [י] השוחט לנוכרי ולכוהן, פטור מן המתנות; והמשתתף עם הכוהן--צריך שירשום חלקו, כדי שיניח המתנות בחלק הכוהן:  שאם לא עיין חלקו--חייב במתנות, מפני שאין הכול יודעין שהכוהן שותף לו.  לפיכך אם היה הכוהן עומד עימו במטבחיים, ונושא ונותן עימו--אין צריך לרשום.  והמשתתף עם הנוכרי, אינו צריך לרשום--שסתם גוי מרבה דברים, ומודיע לכול שהוא שותף:  ואף על פי שאינו עימו, בשעת מכירה.

ט  [יא] התנה עימו הכוהן שהוא שותף חוץ מן המתנות, הרי המתנות לכוהן:  כיון שאמר לו חוץ, הרי שייר לו הכוהן חלק במתנות; ולפיכך הם שלו.  אבל אם אמר לו הכוהן, על מנת שהמתנות שלי--הרי המתנות של זה הישראלי, ונותנן לכל כוהן שירצה:  אף על פי שהתנה עימו שהן שלו, לא נפטר מן המתנות--שהאומר על מנת, לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום, והואיל ולא שייר לו בהן שותפות, לא קנה אותן בתנאי זה.

י  [יב] היה הכוהן שותף בראש, פטור מן הלחי; שותף ביד, פטור מן הזרוע; שותף בבני מעיים, פטור מן הקיבה.  אמר לו הכוהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך--חייב בלחי, שדבר החייב הרי הוא של ישראל.

יא  [יג] גר שנתגייר, והייתה לו בהמה שחוטה--אם נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ואם נשחטה אחר שנתגייר, חייב.  ואם ספק--פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

יב  [יד] בהמה שלא הורמו מתנותיה--מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל:  שהרי מתנות כהונה מובדלין.  והמתנות עצמן, אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כוהן.  עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן--אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע.  והקונה אותם--אף על פי שאינו רשאי--הרי זה מותר לאוכלן, מפני שמתנות כהונה נגזלות.

יג  [טו] אמר לטבח מכור לי בני מעיים של פרה, והיו בה מתנות--נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים; לקחם ממנו במשקל--נותנם לכוהן, ומנכה לטבח מן הדמים.  [טז] המשלח בשר לחברו, והיו בו מתנות--אינו חושש שמא עבר זה וגזלן.

יד  מקום שאין בו כוהן--מעלה המתנות בדמים, ואוכלן:  מפני הפסד כוהן.  וייתן הדמים לכל כוהן שירצה.

טו  [יז] הרוצה ליתן המתנות לכוהן אחד, נותן; ואם רצה לחלוק אותן--לא ייתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע לאחד, אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשניים:  שנאמר "תיתן לו" (ראה דברים יח,ג-ד), שיהיה בה כדי מתנה.  ואם היו של שור, חולק אותן חתיכות חתיכות--והוא שיהיה בכל חתיכה, כדי מתנה.

טז  [יח] איזה הוא הזרוע--זה זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, שהן שני אברים זה מעורה בזה.  והלחיים--מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת, שהיא טבעת גדולה, עם הלשון שביניהן; הכול לכוהן.

יז  [יט] אין מולגין אותן, ואין מפשיטין אותן--אלא יינתנו לו בעורן ובצמרן.  והקיבה, בחלב שעליה; וכבר נהגו הכוהנים, להניח חלב הקיבה לבעלים.

יח  [כ] הכוהנת אוכלת המתנות, אף על פי שהיא נשואה לישראל--מפני שאין בהן קדושה; ולא עוד, אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו.  אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כוהנים.  ואם רצה הכוהן למכור המתנות, או ליתנן במתנה אפילו לגוי, או להאכילם לכלבים--מאכיל, שאין בהן קדושה כלל.

יט  [כא] כוהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות--אם רצה לזכות בהן לישראל חברו--הרי זה מזכה לו בהן, ואף על פי שלא באו לידו; ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראלי שזכה בהן:  והוא שיהיה הישראלי זה בדוחק, ואין לו לקנות בשר; ויהיה הכוהן שזיכה לו חברו.  אבל אם היה הכוהן שמשו של ישראל זה, או שכירו ולקיטו--אינו מזכה לו, עד שיבואו לידו:  שמא יזכה בעל כורחו.

כ  [כב] לא יחטוף הכוהן מתנותיו, ולא ישאל בפיו; אלא אם נתנו בכבוד, נוטל.  ובזמן שהם רבים בבית המטבחיים--הצנועים מושכין ידיהם, והגרגרנים נוטלין; ואם היה כוהן צנוע, ואין מכירין אותו שהוא כוהן--הרי זה נוטל, כדי שייוודע לכול שהוא כוהן.  ואין הכוהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל--שנאמר "למושחה בהם" (שמות כט,כט; וראה במדבר יח,ח), כדרך שהמלכים אוכלים.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות ביכורים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?