משנה תורה - ספר זרעים - הלכות ביכורים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות ביכורים פרק יא

א  מצות עשה לפדות כל איש מישראל, בנו שהוא בכור לאימו הישראלית--שנאמר "כל פטר רחם, לי" (שמות לד,יט), ונאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם" (במדבר יח,טו).  [ב] ואין האישה חייבת לפדות את בנה--שהחייב לפדות את עצמו, הוא שחייב לפדות את בנו.

ב  עבר האב ולא פדהו--כשיגדיל, יפדה את עצמו.  [ג] היה הוא לפדות ובנו לפדות--יפדה את עצמו תחילה, ואחר כך יפדה בנו; ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד, יפדה עצמו.  [ד] היה בנו לפדות, והגיע עת לעלות לרגל, ואין לו כדי לזה ולזה--פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל:  שנאמר "כול בכור בניך תפדה" (שמות לד,כ), ואחר כך "ולא ייראו פניי ריקם" (שם).

ג  [ה] הפודה את בנו--מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו; ואחר כך נותן הפדיון לכוהן.  ואם פדה עצמו--מברך לפדות הבכור, ומברך שהחיינו.

ד  [ו] מצוה זו נוהגת בכל מקום, ובכל זמן.  ובכמה פודהו:  בחמש סלעים, שנאמר "ופדוייו, מבן חודש תפדה . . ." (במדבר יח,טז)--בין בכסף, בין בשווה כסף מן המיטלטלין שגופן ממון כעניין השקלים.  לפיכך אין פודין בקרקעות; ולא בעבדים, מפני שהן כקרקעות; ולא בשטרות, לפי שאין גופן ממון.  ואם פדהו בהן, אינו פדוי.

ה  [ז] כתב לכוהן שטר חוב שהוא חייב לו חמש סלעים--חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי.  נתן לו כלי שאינו שווה בשוק חמש סלעים, וקיבלו הכוהן בחמש סלעים--הרי בנו פדוי.  נתן חמש סלעים לעשרה כוהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה--יצא.

ו  [ח] רצה הכוהן להחזיר לו הפדיון, מחזיר.  ולא ייתן הוא לו, ודעתו שיחזיר; ואם עשה כן, והחזיר לו--אין בנו פדוי:  עד שיגמור בליבו ליתן לו מתנה גמורה; ואם רצה הכוהן אחר כך להחזיר, יחזיר.  וכן אם פירש, ונתן לו על מנת להחזיר--הרי בנו פדוי.

ז  [ט] כוהנים ולויים פטורים מפדיון הבן, מקל וחומר--אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו עצמן.  [י] ישראלי הבא מן הכוהנת ומן הלוייה, פטור--שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר "פטר רחם, בישראל" (ראה שמות יג,ב; במדבר ג,יב).

ח  [יא] לוייה המעוברת מגוי, בנה פטור; וכוהנת המעוברת מגוי--בנה חייב, שהרי נפסלה אימו מן הכהונה בבעילת הגוי.

ט  [יב] כוהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלושים יום--הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו; מת האב אחר שלושים יום--אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי האב זכה בפדיונו.

י  [יג] השפחה שנשתחררה ונוכרית שנתגיירה כשהן מעוברות, וילדו--אף על פי שהורתו שלא בקדושה--הואיל ונולד בקדושה, חייב:  שנאמר "פטר רחם, בישראל" (ראה שמות יג,ב; במדבר ג,יב), והרי פטר רחם בישראל.  אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה, או אחר שנתגיירה--המוציא מחברו עליו הראיה.

יא  [יד] הנוכרית והשפחה שילדו, ואחר כך נתגיירו ונשתחררו, וילדו ולד אחר--הרי זה פטור:  שנאמר "פטר רחם" (שמות לד,יט; במדבר ג,יב; במדבר יח,טו), ואין זה פטר רחם.  וכן הבא אחר הנפלים--כל נפל שאימו טמאה לידה, הבא אחריו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אימו טמאה לידה--כגון המפלת כמין דגים וחגבים, או המפלת יום ארבעים, וכיוצא בהן--הבא אחריו בכור לכוהן, וחייב לפדות.

יב  [טו] חתך העובר במעיה, והוציאו אבר אבר--הבא אחריו אינו פטר רחם; בן שמונה חודשים שהוציא ראשו והוא חי, והחזירו ומת, וכן בן תשעה שמת, ויצא ראשו והוחזר, ואחר כך יצא אחיו, וילדה--זה שילדה, אינו פטר רחם:  שהרי נפטר בראשו של ראשון; ומשתצא פדחתו, פוטר הבא אחריו.  [טז] יוצא דופן, והבא אחריו כדרכו--שניהם פטורים:  הראשון לפי שלא יצא מן הרחם, והשני מפני שקדמו אחר.

יג  [יז] מאימתיי יתחייב בפדיון--משישלים שלושים יום, שנאמר "ופדוייו, מבן חודש תפדה" (במדבר יח,טז).  מת הבן בתוך שלושים יום, ואפילו ביום שלושים, וכן אם נעשה טריפה--אינו חייב בחמש סלעים; ואם הקדים ונתן לכוהן, יחזיר לו הפדיון.  מת אחר שלושים יום, חייב בפדיון; ואם לא נתן, ייתן.

יד  [יח] מי שפדה בנו בתוך שלושים יום--אם אמר לו מעכשיו, אין בנו פדוי; ואם אמר לו לאחר שלושים יום--בנו פדוי, ואף על פי שאין המעות קיימין לאחר שלושים יום.

טו  [יט] מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדייה או אינו חייב--הרי זה פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.  מת האב בתוך שלושים יום--הרי הבן בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שאביו פדהו קודם שימות; מת האב לאחר שלושים יום--הרי הוא בחזקת פדוי, עד שיודיעוהו שלא נפדה.

טז  [כ] מי שלא ביכרה אשתו, וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהן יצא ראשון--אין כאן לכוהן כלום.  ילדה שני זכרים--אף על פי שאין ידוע איזה מהן הבכור, נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהן בתוך שלושים יום--פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.  מת האב--בין בתוך שלושים יום בין אחר שלושים יום, בין שלא חלקו האחים בין שחלקו--יינתן מן הנכסים חמש סלעים לכוהן, שכבר נתחייבו הנכסים.

יז  [כא] שתי נשיו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--נותן עשר סלעים לכוהן.  נתן עשר סלעים לכוהן, ומת אחד מהן בתוך שלושים יום--אם לכוהן אחד נתן, יחזיר לו חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתן, אינו יכול להוציא מהן--שהרי לא עיין פדיון זה על בן זה, וכל אחד מהן יכול לומר החזר מחברי.

יח  [כב] שתי נשיו שלא ביכרו, שילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--נותן חמש סלעים לכוהן:  שאי אפשר שלא יהיה זכר אחד מהן פטר רחם.  [כג] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, ואין ידוע איזה נולד ראשון--אין כאן לכוהן כלום:  שאני אומר, נקבה נולדה תחילה ואחריה זכר.

יט  [כד] שתי נשיו, אחת ביכרה ואחת לא ביכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו--נותן חמש סלעים לכוהן.  מת אחד מהם בתוך שלושים יום, האב פטור; מת האב, יינתן מן הנכסים חמש סלעים.  [כה] ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--אין כאן לכוהן כלום:  שאני אומר, זו שלא ביכרה ילדה נקבה תחילה ואחריה זכר; וזו שביכרה ילדה זכר.

כ  [כו] שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונתערבו--זה נותן חמש סלעים וזה נותן חמש סלעים.  נתנו, ואחר כך מת אחד מן הבנים בתוך שלושים יום--אם לשני כוהנים נתנו, אינן יכולין להוציא מידן; ואם לכוהן אחד נתנו--כותב אחד מהן לחברו הרשאה, וילך זה בהרשאה ויחזיר מן הכוהן חמש סלעים.

כא  [כז] ילדו זכר ונקבה, ונתערבו--האבות פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו.  וכן מבכרת שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון--שניהן פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו.  [כח] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום.

כב  [כט] שתי נשים של שני אנשים, אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכוהן; ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום.  [ל] ילדו שני זכרים ונקבה--זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים:  שאינו נפטר אלא בשתי ספקות--אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב, ואם היא ילדה זכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה נקבה תחילה.  והואיל והדבר רחוק, ייתן פדיונו.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות ביכורים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?