משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שמיטה ויובל פרק ז

א  פירות שביעית--אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר "ולבהמתך--ולחיה, אשר בארצך:  תהיה . . ." (ויקרא כה,ז):  כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית; כלה לחיה מן השדה--חייב לבער אותו המין מן הבית, וזה הוא ביעור של פירות שביעית.

ב  כיצד:  הרי שהיו לו גרוגרות של שביעית בתוך ביתו--אוכל מהן, כל זמן שהתאנים באילנות בשדה; כלו התאנים מן השדה--אסור לאכול מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן.  [ג] היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.

ג  ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים; ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור--שורף באש, או משליך לים, או מאבד בכל דבר שמאבד.

ד  היו לו צימוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה מן הגינות והפרדסים שהן הפקר--אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות--אינו אוכל מן הצימוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה.  אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצימוקין בשבילן.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  אילן שהוא עושה פירות שתי פעמים בשנה, והיה לו מפירותיו הראשונות--הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שנייות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה; אבל פירות הסתיו--אין אוכלים בשבילן, מפני שהן דומין לפירות של שנה אחרת.

ו  הכובש שלושה כבשים בחבית אחת--כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית; ואם התחיל בה, הרי הכול כמבוער.  וכשם שמבער אוכלי אדם, כך מבער אוכלי בהמה מן הבית; ואינו מאכילן לבהמה, אם כלה אותו המין מן השדה.  [ז] וכשם שמבערין את הפירות, כך מבערין את הדמים.

ז  כיצד:  הרי שמכר רימונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרימונים מן האילן שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן--חייב לבער.  [ח] כיצד עושה:  קונה בהן מאכלות, ומחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד; או ישליך המעות לים המלח, אם לא מצא אוכלין.

ח  [ט] שלוש ארצות לביעור:  ארץ יהודה כולה--ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת; עבר הירדן כולו--שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים, ארץ אחת; והגליל כולו--גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה, ארץ אחת.  ואוכלין בכל אחת ואחת משלושתן, עד שיכלה האחרון שבה.

ט  [י] כיצד:  היו לו פירות בארץ יהודה--אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה; וכן אם היו לו פירות גליל--אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ הגליל כולה; וכן בעבר הירדן.  [יא] ושלוש ארצות אלו, כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים.  ואוכלין בתמרים, עד שיכלה האחרון שבו; ואימתיי הוא כולה, עד הפורים.  וכן אוכלין בזיתים, עד העצרת; ובענבים, עד הפסח של מוצאי שביעית; ובגרוגרות, עד החנוכה.

י  [יב] המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו--חייב לבער:  לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם.  ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ--מתבערים במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום.

יא  [יג] כלל גדול אמרו בשביעית:  כל שהוא מאוכל אדם, או מאוכל בהמה, או ממין הצובעין--אם אינו מתקיים בארץ--יש לו שביעית ולדמיו שביעית, וחייב בביעור ויש לדמיו ביעור.  כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין, מאוכל אדם; וכגון החוחים והדרדרין, מאוכל הבהמה; וכגון איסטיס וקוצה, ממין הצובעין.

יב  ואם היה מתקיים בארץ, כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין--אף על פי שיש לו שביעית ולדמיו שביעית--אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו, עד ראש השנה.

יג  [יד] וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים--הואיל ואינו לעצים, יש לו שביעית ולדמיו שביעית; אבל אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, אף על פי שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו, עד ראש השנה:  כגון עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין.

יד  [טו] קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים, והגרעינין--יש להם שביעית ולדמיהם שביעית; אבל אין להם ולא לדמיהם ביעור.  לולבי זרדים, והחרובים--יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, ויש להם ולדמיהם ביעור.  לולבי האלה, והבוטנה, והאטדין--יש להן ולדמיהן שביעית, ואין להן ולא לדמיהן ביעור; אבל לעלין שלהן, יש ביעור.

טו  [טז] איזו היא שעת ביעור העלין, בעת שייבולו מן האילנות שלהן; עלי זיתים, ועלי קנים, ועלי חרובין--אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות.  [יז] ועד מתיי יהיה אדם מלקט עשבים לחין בשביעית, עד שייבש המתיק; ויגבב עשבים יבשים, עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית.  [יח] ועד מתיי יהיו העניים מותרין להיכנס לפרדסות במוצאי שביעית, לאסוף פירות שביעית--עד שתרד רביעה שנייה.

טז  [יט] הוורד והכופר והלוטם, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית.  הקטף, והוא שרף--היוצא מן האילנות ומן העיקרין, אין לו שביעית; והיוצא מן הפגים, יש לו שביעית ולדמיו שביעית.  [כ] במה דברים אמורים, באילן מאכל; אבל באילן סרק--אף היוצא מן העלין ומן העיקרין כפרי שלהן, ויש לו שביעית ולדמיו שביעית.

יז  [כא] הכובש ורד שביעית בשמן של שישית, ילקט את הוורד והשמן מותר; כבשו בשמן של מוצאי שביעית, חייב לבער השמן--שהרי הוורד יבש הוא, וכבר נתחייב בביעור.  [כב] חרובין של שביעית שכבשן ביין שישית, או ביין מוצאי שביעית--חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו.  זה הכלל:  פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות--מין במינו, בכל שהוא; ושלא במינו, בנותן טעם.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?