משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


הלכות מעשה הקרבנות פרק ה

א  כבר ביארנו ששחיטת הקודשים כשרה בזרים, ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה; וכל הזבחים, קיבול דמן בכלי שרת ביד כוהן.  אבל מקום שחיטתן, ומקום קיבול דמן--אינו שווה בכולן.

ב  כיצד:  קודשי קודשים--אין שוחטין אותן, ואין מקבלין את דמן, אלא בצפון המזבח, בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחילת ספר זה; וקדשים קלים--שחיטתן וקיבול דמן, בכל מקום מן העזרה.

ג  ומניין שאין שוחטין קודשי קודשים אלא בצפון:  שהרי נאמר בעולה "ושחט אותו על ירך המזבח, צפונה" (ויקרא א,יא), ובחטאת הוא אומר "במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת" (ויקרא ו,יח); וכשם שהחטאת נקראת קודש קודשים, כך העולה קודש קודשים.  ובאשם הוא אומר "במקום, אשר ישחטו את העולה, ישחטו, את האשם" (ויקרא ז,ב).  ושלמי ציבור הוקשו לחטאת, שנאמר "ועשיתם שעיר עיזים אחד, לחטאת; ושני כבשים בני שנה, לזבח שלמים" (ויקרא כג,יט); ולפיכך הן קודשי קודשים כחטאת, ונשחטין במקום שחיטתה.  ומקום שחיטה, הוא מקום הקבלה.

ד  ומניין ששוחטין קודשים קלים בכל העזרה, אפילו אחורי ההיכל:  שהרי נאמר בשלמים "ושחטו, פתח אוהל מועד" (ויקרא ג,ב)--להכשיר כל הרוחות, שהרי לא ייחד להם רוח.  והוא הדין, לשאר קודשים קלים.  ואם שחטן בהיכל, כשרים; אבל אם שחטן בגגו של היכל, פסולין--שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל, אלא בקרקע העזרה.

ה  שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל, פסולין--שנאמר "פתח אוהל מועד" (ויקרא ג,ב), בזמן שפתוח.  אפילו היו דלתותיו מוגפות, הרי זה כנעול; אבל הפרוכת שעליו, אינה פוסלת.

ו  העולה והאשם והשלמים, בין של יחיד בין של ציבור--זריקת דם שלושתן על גבי המזבח, שווה לעולם.  וכיצד הוא עושה:  כשלוקח הכוהן הדם במזרק, זורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זווייות המזבח באלכסון--מחצי המזבח ולמטה, על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית.  ומתכוון כשיזרוק הדם על הקרן, שיהיה הדם מקיף על הזווייות כמין גם, כדי שיימצא הדם של שתי מתנות, על ארבע כותלי המזבח--לפי שנאמר בעולה ובשלמים "סביב" (ויקרא ז,ב; ויקרא ט,יב; ויקרא ט,יח); והוא הדין לאשם.  ושיירי הדם, נשפכין על גג היסוד הדרומי.

ז  החטאות הנאכלות--דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח החיצון מחצי המזבח ולמעלה, לפי שנאמר בה "על קרנות המזבח" (ראה ויקרא ד,כה; ויקרא ד,לד).  וכיצד הוא עושה:  כשלוקח הכוהן הדם במזרק, מוליכו אצל המזבח; וטובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסומך באצבעו הגדולה מכאן ובגודל מכאן, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן, עד שיכלה כל הדם שבאצבעו.

ח  וכן הוא עושה בכל קרן וקרן.  ואם נתן סמוך לקרן, באמה אחת מכאן או מכאן--כיפר.  [ח] וצריך לטבול אצבעו, על כל קרן וקרן; וכשגומר הנתינה על הקרן, מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואחר כך טובל, פעם שנייה--ששיירי הדם שבאצבע, פסולין ליתן מהן על קרן אחרת.

ט  אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזית הדם באצבע אלא החטאת בלבד, שנאמר בה "וטבל הכוהן את אצבעו, בדם" (ויקרא ד,ו); וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה, לא שיספג אצבעו בדם.

י  ומניין הוא מתחיל:  עולה בכבש ופונה לימינו, ומהלך על הסובב, ונותן בקרן דרומית מזרחית תחילה; ואחר כך בקרן השנייה הסמוכה לה, שהיא מזרחית צפונית; ואחר כך בקרן שלישית הסמוכה לה, שהיא צפונית מערבית; ואחר כך בקרן רביעית הסמוכה לה, שהיא מערבית דרומית.  ועל יסוד אותה הקרן שהשלים בה המתנות, הוא שופך שיירי הדם--שנאמר "ואת כל הדם, ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד,יח), זה יסוד דרומי.

יא  כל החטאות הנשרפות--דמם נכנס לפנים להיכל, ומזין ממנו שם כאשר מפורש בתורה; ושיירי הדם, שופך אותן על יסוד מערבי של מזבח החיצון, שהוא פוגע בו תחילה, כשייצא מן ההיכל.

יב  והיכן מזין מדמן, וכמה מזה מהן:  פר ושעיר של יום הכיפורים--דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים, ושמונה על הפרוכת; ומערב דם הפר והשעיר, ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה, כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכיפורים.  ואם לא כיוון בהזיות שבפנים, כשרות.

יג  פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין--זורק מדם כל אחד מהם שבע הזיות, על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקודשים, וארבע הזיות, על ארבע קרנות מזבח הזהב.  [יד] וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב--כשהוא נכנס, עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח, מבחוץ:  מתחיל מקרן מזרחית צפונית, לצפונית מערבית, למערבית דרומית, לדרומית מזרחית.

יד  [טו] פר כוהן משיח הבא על כל המצוות--הכוהן המשיח עצמו מקבל דמו, ומזה ממנו בפנים; ואם קיבל והזה כוהן הדיוט, כשר.

טו  [טז] שעירי עבודה זרה, והן שעירין הנשרפין--לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותנין דמן, ולא היכן הוא נותן; אלא לפי שהן חטאת הקהל, דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל, לכל האמור בו, למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף.

טז  [יז] הבכור והמעשר והפסח--דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה, כנגד היסוד באיזו רוח שירצה משלוש זווייות המזבח:  שהרי קרן מזרחית דרומית--לא היה לה יסוד, כמו שביארנו.

יז  ומניין שאינן טעונין אלא מתנה אחת:  שהרי נאמר בבכור "ואת דמם תזרוק על המזבח" (ראה במדבר יח,יז)--מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח, שניתן דמם מתנה אחת כבכור.

יח  כל הזבחים--מקטירין אימוריהן על גבי המזבח, אחר שזורקין הדם תחילה.  וכל הזבחים--מפשיטין אותן, ואחר כך מוציאין את אימוריהן, ואין מפשיטין אותן, עד שיזרוק הדם:  חוץ מחטאות הנשרפות--שאין מפשיטין אותן כלל, שנאמר "את עורם ואת בשרם" (ראה ויקרא טז,כז).  נמצאת אומר זורק תחילה, ואחר כך מפשיט; וקורע ומוציא האימורין, ומקטירן.

יט  כל עורות קודשי הקודשים לכוהנים, בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד--שנאמר "עור העולה אשר הקריב . . ." (ויקרא ז,ח); אבל עורות קודשים קלים, לבעלים.  וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכוהנים בעורה--שנאמר "עולת איש" (שם), עולה שעלת לאיש.

כ  כל קודשי קודשים שאירע בהן פסול--קודם הפשטן, אין עורותיהן לכוהנים; לאחר הפשטן, עורותיהן לכוהנים.  וכל העורות--מחלקין אותן אנשי משמר ביניהן, מערב שבת לערב שבת.

כא  המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות--אין עורותיהן לכוהנים:  שנאמר "עולת איש" (ויקרא ז,ח), פרט לעולת הקדש.  אלא יימכרו העורות, וייפלו לבדק הבית.  אחד עולת איש, או אישה, או גוי, או עבד--עורותיהן לכוהנים:  לא נאמר "איש", אלא להוציא ההקדש.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


יש לך שאלה או הערה?