משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


הלכות מעשה הקרבנות פרק ו

א  מצות עשה לעשות העולה, כמשפטה הכתוב בתורה.  וכיצד מעשה העולה:  שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט, ומנתח; ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח, שנאמר "והקטיר הכוהן את הכול המזבחה" (ויקרא א,ט).

ב  צמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התיישים, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--בזמן שהן מחוברין--מקטירין הכול, שנאמר "את הכול" (ויקרא א,ט); ואם פירשו--לא יעלו, שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים יב,כז).  וכולן שפקעו מעל המזבח, לא יחזיר; וכן גחלת שפקעה מעל המזבח, לא יחזיר.

ג  אברים שפקעו מעל המזבח--אם יש בהן ממש--אפילו פקעו אחר חצות הלילה, יחזיר:  שנאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו,ב).  ואם אין בהן ממש--אפילו פקעו קודם חצות, לא יחזיר.  נתחרך הבשר, ויבש עליהן כעץ, ופקעו קודם חצות--יחזיר; אחר חצות, לא יחזיר.

ד  כשמנתח אברי העולה, מוליכין את כל הנתחים לכבש, ומולחין אותן שם.  ואחר כך מעלין כל האברים לראש המזבח, ומסיר גיד הנשה בראש המזבח, ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח; וזורק כל האברים על האש, שנאמר "הבשר והדם" (דברים יב,כז)--כשם שהדם בזריקה, כך כל הבשר בזריקה.  ואחר שזורקן, חוזר ועורך אותן על האש--שנאמר "וערך הכוהן, אותם" (ויקרא א,יב).  ואברים שצלין, ואחר כך העלן למזבח--אין בהם משום ריח ניחוח.

ה  כיצד מנתחין את העולה:  לא היה שובר את הרגל, אלא נוקבו, ותולה בו, ומפשיט; ואם היה שור, מפשיטו בלא תלייה.  ומפשיט, עד שהוא מגיע לחזה; חתך את הראש, ונתנו לכוהן; וחתך את הכרעיים, ונתנן לאחר; והשלים את ההפשט.  וקרע את הלב, והוציא את דמו; וחתך את הידיים, ונתנן לאחר.  עלה לרגל הימנית; חתכה ונתנה לאחר, ושתי ביצים עימה.

ו  ואחר כך קורע את הבהמה, עד שייגלו המעיים; ונטל את הפדר ונתנו על הראש מלמעלן, על בית השחיטה; ונטל את הקרביים, ונתנן לאחר.  [ו] הולך ומדיחן במים, שנאמר "והקרב והכרעיים, ירחץ במים" (ויקרא א,יג)--לא ביין, ולא במזג, ולא בשאר משקין; וכל המימות כשרין.

ז  כמה מדיחין:  הכרס, מדיחין אותה בבית המדיחין כל צורכה.  הקרביים, אין פחות משלושה פעמים.  ומדיחין אותן על שולחנות של שיש שבין העמודים.

ח  [ז] נטל את הסכין, והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד; ולא מזיז את הכבד ממקומה.  ונוקב את החזה, ונותנו לאחר.  ועלה לדופן הימנית; וחותך ויורד עם השזרה, ולא ייגע בשזרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות; חתכה ונתנה לאחר, והכבד תלויה בה.

ט  [ח] בא לו לגרה; הניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, חתכה, ונתנה לאחר, והקנה והלב והריאה תלויין בה.  בא לו לדופן השמאלית, והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן ושתי צלעות רכות מלמטן; וכך היה מניח בחברתה.  נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו, וארבע בזו.  חתכה, ונתנה לאחר, והשזרה עימה, והטחול תלוי בה.

י  [ט] בא לו לעוקץ; חתכו, ונתנו לאחר, והאליה, ואצבע הכבד ושתי כליות עימה.  נטל את הרגל השמאלית, ונתנה לאחר.  וכסדר הזה מפשיטין ומנתחין כל עולת בהמה, ואלו הן הנתחין האמורין בתורה "וניתח אותה, לנתחיה" (ויקרא א,ו).

יא  [י] בכמה מוליכין את האברים לכבש--אם מן הצאן היא העולה, מוליכין אותה שישה.  [יא] הראשון בראש וברגל--הראש בימינו, וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטה למעלה והפדר עליה; והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ.

יב  השני בשתי הידיים--של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו; ובית עורן לחוץ.  [יג] השלישי בעוקץ וברגל--העוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי הכליות, עימו; והרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.

יג  [יד] הרביעי בחזה ובגרה--החזה בימינו, והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו.  [טו] החמישי בשתי דפנות--של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו; ובית עורן לחוץ.

יד  [טז] השישי בקרביים נתונין בבזך, וכרעיים על גביהן מלמעלה--אם הייתה העולה כבש או עז; אבל אם הייתה איל, מוליכין הקרביים שניים.  וכן הסולת של נסכיה ביד אחד, והיין ביד אחד; ואם היה איל, הסולת בשניים והיין בשניים.  [יז] נמצאת למד שהכבש או העז, מוליכין אותו שמונה למזבח; והאיל, מוליכין אותו אחד עשר.

טו  [יח] השור, מוליכין אותו עשרים וארבעה--הראשון מוליך את הראש, והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין, והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ, והשישי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל, והשמיני מוליך את החזה; והגרה מוליכין אותה שלושה, תשיעי ועשירי ואחד עשר; שתי הידיים בשניים, ושתי הדפנות בשניים, והקרביים והסולת והיין בשלושה שלושה:  הרי עשרים וארבעה.

טז  [יט] ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים--שהרי נאמר "לנתחיה" (ויקרא א,ו), ולא נתחיה לנתחים.  במה דברים אמורים, בעולת הציבור; אבל עולת היחיד--אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר, מוליכין.

יז  [כ] עולת העוף, כיצד הייתה נעשית:  עולה לכבש ופונה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, והיה מולק שם את ראשה ממול עורפה, ומבדיל; ואם לא הבדיל, פסולה.  וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח, למעלה מן החוט שבאמצע המזבח:  ואם מיצה דם הראש, ולא מיצה דם הגוף--פסולה; מיצה דם הגוף, ולא מיצה דם הראש--כשרה.

יח  [כא] ונוטל את הראש, ומקיף בית מליקתו למזבח; וסופגו במלח, וזורקו על גבי האישים.  ובא לו לגוף, והסיר את המוראה והעור שעליה בידו, עם הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עימה; והשליכן לבית הדשן.  [כב] "ושיסע אותו בכנפיו" (ויקרא א,יז), בידו בלא סכין.  ואינו צריך להבדיל, שנאמר "לא יבדיל" (שם); ואם הבדיל, כשר.  וסופגו במלח, וזורקו על גבי האישים.

יט  לא הסיר את המוראה, ולא את הנוצה, ולא את בני מעיים, ולא ספגה במלח--כל ששינה בה מאחר תמצית הדם, כשרה.

כ  [כג] כיצד מולקין:  קוצץ ויורד בציפורן ממול עורף--אם רצה להוליך ולהביא, מוליך ומביא; ואם רצה להיות דורס ויורד בציפורן, דורס.  ואם נעקרו הסימנין, אינו חושש.  וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר--שאם חתך רוב בשר, הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין; וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה, כשהוא יורד.  והמולק בסכין, או מן הצדדין--אינה מליקה, אלא כמי שחנק או נחר.  וכל העורף כשר למליקה.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


יש לך שאלה או הערה?