משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


הלכות מעשה הקרבנות פרק י

א  אכילת החטאת והאשם--מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט,לג):  הכוהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים.  והוא הדין לשאר הקודשים שאוכלין הכוהנים, שאכילתן מצוה.  [ב] וכן אכילת שיירי המנחות--מצות עשה, שנאמר "והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו" (ויקרא ו,ט).

ב  [ג] ואין חטאת ואשם ושיירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה, בעזרה; ואם נאכלו בהיכל--נאכלו, שנאמר "לכל מנחתם ולכל חטאתם, ולכל אשמם . . . בקודש הקודשים, תאכלנו; כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח,ט-י).  וכן שלמי ציבור, הרי הן כחטאת וכאשם כמו שביארנו.

ג  [ד] חזה ושוק של שלמים--נאכל לכוהנים זכרים ונקבות, שנאמר בהם "לך נתתים ולבניך ולבנותיך" (במדבר יח,יא); וכן המורם מתודה והמורם מאיל נזיר, שנאמר "כול תרומות הקודשים, אשר ירימו בני ישראל לה'--נתתי לך ולבניך ולבנותיך" (במדבר יח,יט).  [ה] וכן הבכור, שהרי נאמר בו "ובשרם, יהיה לך:  כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח,יח).  וכל אלו הנאכלים לכוהנות--נאכלים לעבדי הכוהנים ולנשיהם, כתרומה.

ד  וכולן נאכלים בכל העיר, שנאמר "את חזה התנופה ואת שוק התרומה, תאכלו במקום טהור" (ויקרא י,יד):  לא נאמר בהן במקום קדוש, שהיא העזרה; אלא "טהור", שהוא כל מחנה ישראל--שכנגדו לדורות, ירושלים.  והוא הדין למעשר ופסח, שהרי הן קודשים קלים כשלמים.  והחלונות ועובי החומה, כלפנים.

ה  [ו] השלמים--נאכלים ביום הזביחה, וכל הלילה, וכל יום המוחרת עד שתשקע החמה:  שנאמר "ביום הקריבו את זבחו, ייאכל; וממוחרת . . . ואם היאכול ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" (ויקרא ז,טז-יח).  נמצאת למד שהן נאכלין לשני ימים ולילה אחד, בין חלק הכוהנים בין חלק הבעלים; והוא הדין לבכור ומעשר, שהרי הן קודשים קלים כשלמים.

ו  [ז] אבל התודה--אף על פי שהיא קודשים קלים, אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה:  שנאמר בה "ביום קרבנו, ייאכל:  לא יניח ממנו, עד בוקר" (ויקרא ז,טו).  וכן איל הנזיר והלחם הבא עימהן, כיוצא בהן--בין חלק הכוהנים, בין חלק הבעלים.  והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי ציבור ולשיירי מנחות, שהכול נאכל ליום ולילה--שנאמר "ביום קרבנו, ייאכל", כל הקרבנות במשמע:  חוץ מן השלמים, שפירש בהן הכתוב; ובכור ומעשר, הדומים להם.

ז  [ח] כל אלו הנאכלין ליום ולילה--דין תורה, שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר; וכדי להרחיק מן העבירה, אמרו חכמים שאינן נאכלין אלא עד חצות הלילה.

ח  [ט] כל הקרבנות, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים--אין אוכלין אותם אלא הטהורים, המולין:  אפילו העריב שמשו, ולא הביא כפרתו--אינו אוכל בקודשים.  והטומטום אסור לאכול בקודשים, לפי שהוא ספק ערל; אבל האנדרוגינוס, ייראה לי שהוא אוכל בקודשים קלים.

ט  [י] ומותר לאכול את הקודשים, בכל מאכל; אפילו הכוהנים מותרין לאכול חלקם, בין מקודשים קלים בין מקודשי קודשים--בכל מאכל, ולשנות באכילתן, ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים; ולתת לתוכן תבלין של חולין--אבל לא תבלי תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פסול.  והעצמות הנשארות מותרות, ועושה אדם מהם כל כלים שירצה.

י  [יא] הייתה להם אכילה מועטת--אוכלין עימה חולין ותרומה, כדי שתהיה נאכלת עם השובע; הייתה להן אכילה מרובה--אין אוכלין עימה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת עם הגסה.  וכן בשיירי המנחות.

יא  [יב] אין מבשלין חטאת או אשם, עם מורם מתודה או מאיל נזיר--מפני שממעט באוכליהן, ובמקום אכילתן; ולא מורם מתודה ואיל נזיר, עם בכור או עם חזה ושוק של שלמים--מפני שממעט בזמן אכילתן.  ולא מורם משלמים של אמש, עם חטאת ואשם של יום--מפני שממעט באוכליהן, ובמקום אכילתן, ובזמן אכילתן.  אבל חטאת ואשם, מתבשלין זה עם זה; ותודה ואיל נזיר, זה עם זה; והבכור וחזה ושוק, זה עם זה.

יב  חתיכה של קודשי קודשים, או של פיגול או נותר, שנתבשלה עם חתיכות אחרות--אותן החתיכות אסורות לזרים, ומותרות לכוהנים.  [יג] בשר קודשי קודשים, או בשר קודשים קלים, שנתבשל עם בשר תאווה--הרי בשר התאווה אסור לטמאים, ומותר לטהורים.

יג  [יד] נאמר בעולה "עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה" (ויקרא ז,ח), ונאמר בחטאת "הכוהן המחטא אותה, יאכלנה" (ויקרא ו,יט), ונאמר באשם "לכוהן אשר יכפר בו, לו יהיה" (ראה ויקרא ז,ז), ונאמר בשלמים "לכוהן, הזורק את דם השלמים--לו יהיה" (ויקרא ז,יד), ונאמר במנחה "המקריב אותה, יאכלנה" (ראה ויקרא ו,יט; ויקרא ז,ט)--אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי:  שהכוהן הראוי לעבודה, זה הוא שיש לו חלק לאכול; ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן, כגון שהיה טמא--אין לו חלק לאכול, אפילו כשיטהר לערב.  אבל לעניין חלוקה, הכול לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום; וכולם חולקים בכל קודשי המקדש, איש כאחיו--בין זה שהקריב, בין אחיו שעימו במקדש שלא הקריב.

יד  [טו] ולמה חילק הכתוב במנחות, בין מנחות האפויות ומנחת הסולת, שהרי באפויות הוא אומר "כל המנחה, אשר תיאפה בתנור . . . לכוהן המקריב אותה, לו תהיה" (ראה ויקרא ז,ט), ובמנחת הסולת הוא אומר "וכל מנחה בלולה בשמן, וחרבה--לכל בני אהרון תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז,י):

טו  שהאפויה, כשחולקין אותה אנשי בית אב--כל שיגיע לו חלקו, אפילו כזית פת, הרי הוא ראוי לו, שהרי אוכלו מיד; אבל הסולת, אם יחלקו אותה ביניהן--נמצא מגיע לזה מלוא כפו סולת או פחות, שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו.  לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה, ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב--הוצרך הכתוב לומר בה "לכל בני אהרון תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז,י), שיחלקו אותה בפני עצמה.  מכאן אמרו חכמים, אין חולקין מנחה כנגד מנחה, אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת, או סולת כנגד סולת; אלא כל אחת ואחת, חולקין שייריה בפני עצמה.  [טז] וכן אין חולקין עוף כנגד עוף, ולא חטאת כנגד חטאת, ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק; אלא כל חלק וחלק, חולקין אותו ביניהן בשווה.

טז  אין הקטן חולק אפילו בקודשים קלים, אף על פי שמותר להאכילו קודשי קודשים; וכן אישה ואנדרוגינוס--אין חולקים להם בקודשי המקדש כלל, שנאמר "איש כאחיו" (ויקרא ז,י).  אבל בעל מום--בין קבוע בין עובר, בין שנולד במומו בין שהיה תמים ונפסל--חולק ואוכל, שנאמר "לחם אלוהיו, מקודשי הקודשים . . ." (ויקרא כא,כב):  והוא, שיהיה ראוי לאכילה; אבל אם היה טמא, אינו חולק לאכול לערב.  [יח] וכן כוהן גדול--אוכל שלא בחלוקה, אלא נוטל כל מה שירצה.

יז  [יט] כל הראוי לאכילת הקודשים בשעת הקרבן, חולק לאכול; וכל שאינו ראוי לאכול בשעת העבודה--אף על פי שהוא ראוי לעבודה, והרי הוא ראוי לאכול לערב--אינו חולק כדי להניח חלקו לערב.  כיצד:  טבול יום, ומחוסר כיפורים, והאונן ביום הקבורה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט--אינן חולקין לאכול לערב.

יח  [כ] כל שאינו ראוי לאכול, אינו ראוי לעבוד:  חוץ מכוהן גדול האונן--שהוא עובד ואינו אוכל, כמו שביארנו.  וכל איש שאינו ראוי לעבוד, אינו ראוי לאכול--חוץ מבעל מום, שהרי נתפרש בתורה.

יט  [כא] כל שאין לו חלק בבשר, אין לו בעורות.  אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים--אינו חולק בבשר:  שנאמר "המקריב את דם השלמים, ואת החלב--מבני אהרון:  לו תהיה שוק הימין, למנה" (ויקרא ז,לג)--עד שיהיה טהור וראוי לעבודה משעת זריקה, עד אחר הקטר חלבים.

כ  [כב] נטמא אחר זריקה, וטבל, והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים--הדבר ספק אם חולק, או אינו חולק; לפיכך אם תפס, אין מוציאין מידו.  [כג] קרבן ציבור הבא בטומאה--אף על פי שהטמאים מקריבין, אין חולקין עם הטהורין לאכול לערב:  מפני שאינן ראויין לאכילה.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


יש לך שאלה או הערה?