משנה תורה - ספר עבודה - הלכות פסולי המוקדשין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


הלכות פסולי המוקדשין פרק ד

א  ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים--הרי אלו ימותו.  נמצאת אחר שנשחטה החטאת השנייה שהפריש, קודם שייזרק דמה--הרי זו ספק אם תמות, או תרעה עד שייפול בה מום; לפיכך תמות.  וכיצד הן מתות:  לא שיהרוג אותן בכלי או בידו; אלא יכניס אותן לבית, ונועל עליהם עד שימותו.  ודברים אלו, כולם מפי משה רבנו נשמעו.

ב  אין כל הדברים אמורים, אלא בחטאת יחיד בלבד; אבל חטאת ציבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה, בין ראויה בין אינה ראויה--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר וייפלו דמיה לנדבה.  ואי אתה יכול לומר בחטאת ציבור, ולד או תמורה או שמתו בעליה--שכל קרבנות הציבור זכרים, ואין הציבור עושין תמורה כמו שיתבאר.

ג  [ב] פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן--ירעו עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה:  שאין חטאת הציבור מתה.  ולמה לא יקרבו עצמן נדבה, שהרי זכרים הם--גזירה לאחר כפרה, משום לפני כפרה.

ד  [ג] המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות--משך אחת משתיהן, ונתכפר בה--האחרת תמות.  בא להימלך, אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה; והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.

ה  הייתה אחת מהן תמימה, ואחת בעלת מום--תמימה תקרב, ובעלת מום תיפדה; נשחטה בעלת מום קודם שייזרק דם התמימה, הרי זו אסורה בהניה.  היו שתיהן בעלי מומין--יימכרו שתיהן, ויביא מדמיהם חטאת; והשאר ייפול לנדבה.

ו  [ד] הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת, ונמצאו האובדות, והרי שלושתן עומדות--נתכפר בראשונה, שנייה מתה ושלישית רועה; נתכפר בשלישית, שנייה מתה וראשונה רועה; נתכפר באמצעית, שתיהן מתות.

ז  [ה] המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באיזו שירצה; והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.  [ו] הפריש חטאת מעוברת, וילדה--הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.

ח  [ז] המפריש חטאתו, ועברה שנתה--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה אחרת; וכן אם הפריש חטאתו, ונפל בה מום--יביא בדמיה אחרת.

ט  [ח] כל חטאת שאבדה, ונמצאת קודם כפרה--אף על פי שנמצאת בעלת מום, או שנמצאת אחר שעברה שנתה--אינה מתה אלא תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה; נמצאת אחר כפרה--אף על פי שנמצאת בעלת מום, או עברה שנתה--הואיל והייתה אבודה בשעת כפרה, הרי זו תמות.

י  [ט] הייתה גנובה או גזולה בשעת כפרה, ואחר כך חזרה--אינה מתה אלא תרעה:  לא שמעו ממשה רבנו, אלא אבודה.  היה עיקר אבידתה בלילה--אף על פי שהייתה אבודה בשעת כפרה, אינה מתה אלא תרעה.  [י] אבדה ממנו לא מן הרועה, או שאבדה מן הרועה ואינה אבודה מבעלה--אינה מתה אלא רועה.  [יא] וכל אלו שרועות--רועות עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה.

יא  [יב] הייתה אבודה ממנו ומן הרועה, ואחר מכירה אפילו בסוף העולם--הרי זו ספק, לפיכך תמות.  [יג] הייתה נחבאת אחורי הדלת, או בסתר המדרגה--הרי זו אבודה, שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה.  הייתה בשדה, או באגם--הרי זו ספק אבידה, שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה; לפיכך תמות מספק.

יב  [יד] השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים.  במה דברים אמורים, בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אישה, שאינה בת סמיכה כמו שביארנו.

יג  אשם ודאי שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו--ירעה עד שייפול בו מום, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה:  שכל שבחטאת תמות--באשם ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה.  [טו] וכל אשם שניתק לרעייה--אם הקריבו עולה, כשר.  ולמה לא יקרב הוא עצמו עולה לכתחילה--גזירה לאחר כפרה, משום לפני כפרה.

יד  [טז] המפריש נקבה לאשמו--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה אשם.  ואם הקריב אשמו, ייפלו דמיה לנדבה; וכן ולדה.  [יז] הפריש נקבה לעולתו, וילדה זכר--ירעה עד שייפול בו מום, ויביא בדמיו עולה.

טו  [יח] אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, וכוהן משיח שהפריש פרה לחטאתו--הרי אלו אין מתקדשין, לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים; לפיכך יימכרו שלא במום.

טז  [יט] המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא, או שחטא ודאי--אם עד שלא נשחט--ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה:  מפני שליבו של אדם דווי על עוונותיו, והואיל ועל ספק הפרישו, גמר בליבו להקדישו.  אפילו הפרישו על פי עדים והוזמו, ייפלו דמיו לנדבה.  ואם אחר שנשחט נודע לו--הדם יישפך והבשר יישרף, כשאר פסולי המוקדשין.  נודע לו אחר שנזרק הדם--הבשר ייאכל לכוהנים, ככל האשמות.

יז  [כ] אשם ודאי, אינו כן:  אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא--ייצא וירעה בעדר כשאר החולין, ואין בו קדושה כלל; ואם משנשחט, הרי זה ייקבר; ואם משנזרק הדם--הבשר ייצא לבית השריפה, כשאר פסולי המוקדשין.

יח  [כא] מי שנתחייב באשם תלוי, והפריש שניים לאחריות--מתכפר באחד; והשני ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה.  ואין צריך לומר בוודאי שהוא כן.

יט  [כב] כל האשמות שבתורה--באין בני שתיים, ובאין בכסף שקלים:  חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר--שהם בני שנה, ואין לדמיהם קצבה.  אשם תלוי, בפירוש שהוא מן הגדולים; ומפי השמועה למדו, שאינו בא אלא בכסף שקלים.  [כג] הוזלו אילים, ולא יימצא איל בשתי סלעים--אין לו תקנה, אלא ישהה עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים, שהרי הקפידה תורה על דמיו, ונתנה לו קצבה.

כ  [כד] הפריש אשמו, והיה בשעת הפרשה יפה סלע, ובשעת כפרה יפה שתיים--כשר:  שהדחוי מעיקרו אינו דחוי, ועדיין לא נראה עד שנעשה שווה שתיים; ואף על פי שהשביח מאליו, אדם מתכפר בשבח הקדש.

כא  היה בשעת הפרשה יפה שתיים, ובשעת כפרה יפה סלע--הרי זה פסול.  חזר ונעשה יפה שתיים, יחזור לכשרותו--שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו:  למה הדבר דומה, למום שנפל ועבר.

כב  [כה] הפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהם שני אילים לאשם--אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו; והשני ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה.

כג  [כו] היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתיים, או בבן שתיים והביא בן שנה, או ששחטו מחוסר זמן בבעלים--פסול; ותעבור צורתו, וייצא לבית השריפה.  זה הכלל, כל הפסול בחטאת פסול באשם:  חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו--שהוא כשר, כמו שיתבאר.

כד  [כז] עולת נזיר, עולת יולדת, עולת מצורע, ששחטן בני שנים עשר חודש ויום אחד, או מחוסרי זמן בבעלים--כשרים, וטעונין נסכים.  זה הכלל:  כל שאינו פוסל בעולת נדבה, אינו פוסל בעולת חובה--בין עלת לבעלים, בין שלא עלת להם.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות פסולי המוקדשין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


יש לך שאלה או הערה?