משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעילה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות מעילה פרק ד

א  המפריש מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו, לתורים ובני יונה--מועלין בהן משעה שהפריש; הפריש לשלמים, אין מועלין בהן.

ב  הקדיש אבר אחד לדמיו למזבח--הרי זה ספק אם פשטה קדושה בכולו, או לא פשטה.  לפיכך תקרב, ולא ייפדה; ואם נפדה, אין מועלין בפדיונו.

ג  המפריש מעות לנזירותו, אסור ליהנות בהן; ואם נהנה, לא מעל--מפני שהן ראויין לבוא כולן שלמים, ואין בשלמים מעילה אלא באימוריהן אחר זריקת דמים.  מת, ייפלו לנדבה:  היו מפורשים--דמי חטאת--ילכו לים המלח, ולא נהנין ולא מועלין; דמי עולה--יביאו עולה, ומועלין בהן.

ד  אמר אלו לחטאתי, והשאר לנזירותי--אם נהנה בכל השאר, מעל; נהנה במקצתו, לא מעל.  וכן אם אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי, ונהנה בכולן--מעל; נהנה במקצתן--לא מעל, שאין בדמי שלמים מעילה.

ה  הפריש מעות ואמר, אלו לעולתי ואלו לחטאתי ואלו לשלמיי, ונתערבו--מועלין בכולן, ומועלין במקצתן.  וכיצד יעשה--ייקח שלוש בהמות, ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על החטאת, ודמי עולה על העולה, ודמי שלמים על שלמים.

ו  [ד] אחד ממחוייבי קינין שהפריש מעות ואמר, אלו לחובתי--מועלין בכולן, ומועלין במקצתן.  ואם מת--ייפלו לנדבה כמו שביארנו בנזירות, ומועלין בהן.

ז  [ה] המפריש חטאת על אכילת חלב, והביאה על אכילת דם--הרי זה לא כיפר, לפיכך לא מעל.  הפריש מעות לחטאת חלב, וקנה בהן חטאת לדם בשוגג--כיפר, לפיכך מעל; במזיד--לא כיפר, לפיכך לא מעל.

ח  [ו] המפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לחולין--הואיל וקנה חולין בדמי אשם, מעל, וחייב לשלם עשרה דינרין שהן שני סלעים וחומשן, ויביא בהן אשם; ויביא קרבן אשם, על מעילתו.

ט  לפיכך אם היה אחד משני האילים שקנה יפה שתי סלעים, והשני יפה עשרה דינרין--יביא השווה עשרה, אשם תחת המעילה עם החומש; ויביא השווה שני סלעים, אשם על מעילתו.

י  לקח אחד לאשם, ואחד לחולין--אם היה של אשם יפה שתי סלעים, יביא אותו לאשמו הראשון.  וכן אם היה זה החולין יפה שתיים--יביא אותו אשם מעילתו, שהרי מעל בסלע אחת מדמי האשם; וישלם חמישה דינרין, וייפלו לנדבה.

יא  [ז] הנהנה מדמי חטאת, עד שלא קרבה חטאתו--יוסיף חומש על מה שנהנה, ויביא בדמים חטאתו, ויביא קרבן אשם, על מעילתו; וכן אם נהנה מדמי אשם, עד שלא קרב אשמו--יוסיף חומש, ויביא בדמים אשמו, ויביא אשם אחר, למעילתו:  שקרבנות המזבח, מעילתן לקרבנות המזבח.  וקודשי בדק הבית, מעילתן לבדק הבית.

יב  נודע לו שמעל, ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה, ולא כללה בדמי חטאתו--יוליך המעילה וחומשה לים המלח; נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאתו--ייפלו מעות המעילה וחומשה לנדבה, שאין מפרישין כתחילה לאיבוד.  ובין כך ובין כך, יביא אשם מעילתו.

יג  ובאשם, בין שנודע לו שמעל קודם שקרב אשמו או אחר שקרב--תיפול מעילתו וחומשה לנדבה, מפני שהיא כמותר אשם; ויביא אשם מעילתו.

יד  [ח] המוכר עולתו, ושלמיו--לא עשה כלום.  ודין תורה, שיחזרו המעות חולין כמות שהיו; וקנסו אותו חכמים, שייפלו המעות לנדבה:  אפילו הייתה הבהמה שווה ארבעה, ומכרה בחמישה--החמישה כולן ייפלו לנדבה.  ואין כאן מעילה--לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.

טו  [ט] יש מעילה בנדרים.  כיצד:  האומר כיכר זו עליי קרבן, או הקדש, ואכלה--מעל, אף על פי שהיא מותרת לאחרים; לפיכך אין לה פדיון, שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד.  אמר כיכר זו קודש, או קרבן, ואכלה, בין הוא בין אחר--מעל; לפיכך יש לה פדיון.

טז  הייתה לפניו כיכר של הפקר, ואמר כיכר זו הקדש--נטלה על מנת לאוכלה, מעל לפי כולה; על מנת להורישה, מעל לפי טובת הניה שבה.

יז  [י] האומר לחברו כיכרי עליך הקדש, וחזר ונתנה לו--המקבל מתנה זו מעל, לכשיוציא:  שהרי הנותן, אינה אסורה עליו.  וכן כל כיוצא בזה משאר הקונמות, יש בהן מעילה לנאסר בהן.  וכל דברים הנאסרין עליו בנדר כזה, מצטרפין; ואם נהנה מכולן בשווה פרוטה, מעל.

יח  [יא] האומר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום, וטלית זו קרבן אם לא תישרף היום, ועבר היום, ולא נקצצו ולא נשרפה הטלית--הרי הן הקדש; וייפדו כשאר ההקדשות, ואחר כך ייהנה בהן.

יט  אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן, עד שייקצצו--אינו יכול לפדותן:  שבכל עת שייפדו--יחזרו הקדש, עד שייקצצו; וכיון שנקצצו--אינן צריכין פדיון, אלא נהנין בהן מיד.  במה דברים אמורים, בשפדין המקדיש.  אבל אם פדין אחר--הרי אלו יוצאין לחולין, אף על פי שעדיין לא נקצצו; ויהיו מותרין אף למקדיש.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעילה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?