משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות קרבן פסח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות קרבן פסח פרק ד

א  כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם, פסול.  השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאחר זמן, אותו הפסח ששחטתי עליכם, שלא לשמו שחטתיו--אם היה נאמן להן, סומכין על דבריו; ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח ויביא פסח שני.

ב  בשר הפסח שנטמא, ונודע לו קודם זריקה--אף על פי שהאימורין טהורין, לא יזרוק את הדם:  שאין הפסח בא אלא לאכילה.  ואם זרק, לא הורצה.  ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם, הורצה--שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון.  נטמאו מקצת האברים--שורף את הטמאים, ואוכל את הטהורים.  נטמאו האימורים, והבשר קיים--זורק את הדם, והבשר נאכל לערב.

ג  נטמאו הבעלים אחר שנשחט, לא יזרוק את הדם; ואם זרק, לא הורצה.  לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אלא אם נטמא בטומאת התהום, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

ד  [ג] הפסח שיצא מירושלים, או שנטמא בארבעה עשר--יישרף מיד; נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם, אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם--מניחין אותו עד שתעבור צורתו, ואחר כך יישרף.  זה הכלל:  כל שפסולו בגופו, יישרף מיד; בדם או בבעלים--תעבור צורתו, ואחר כך יישרף.

ה  לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו, או נטמאו ונדחו לפסח שני--הרי זה יישרף מיד.

ו  במה דברים אמורים שיישרף אם נטמאו הבעלים, בשנטמאו כל בני חבורה; אבל אם נטמאו מקצתן, זכו טהורים בחלקם של טמאים.  אף על פי שנטמאו מקצתן אחר שהתחילו לאכול, זכו הטהורים שעדיין לא התחילו; אבל אם התחילו כולן, ונטמאו מקצתן--לא זכו טהורים בחלקן של טמאים, אלא הטהורים אוכלין חלקם, וחלק הטמאים יישרף.  והוא הדין, אם מתו מקצתן.

ז  נטמא שלם או רובו--שורפין אותו לפני הבירה בפני הכול, כדי לביישן עד שייזהרו בו.  ושורפין אותו מעצי המערכה, כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו, מעצי המערכה גנבו; לפיכך אם שרפוהו בקנים ובקש, ורצו לשרוף משל עצמן--שורפין.  נטמא מיעוטו, וכן הנותר--שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן, אבל לא מעצי המערכה:  שלא ישאירו מהן אצלם, וימעלו בהן.

ח  [ד] המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים--ירעה עד שייפול בו מום ויימכר, ויביא בדמיו פסח; ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו, יביא בדמים שלמים.  [ה] הפריש פסחו ומת--לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח, אלא לשם שלמים; ואם היה ממונה עם אביו עליו, יביאנו לשם פסח.

ט  במה דברים אמורים, בשמת אביו אחר חצות ארבעה עשר; אבל אם מת אביו קודם חצות--הרי זה נדחה לפסח שני מפני שהוא אונן כמו שיתבאר, ויביא פסח זה בשני.

י  [ו] מי שאבד פסחו, ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהן עומדין--יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח, והשני יקרב שלמים; מצאו אחר ששחט פסחו, הרי זה יקרב שלמים.  וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה, הרי תמורה זו תקרב שלמים.

יא  אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו, אם המיר בזה הנמצא, בין קודם שחיטת המופרש תחתיו בין אחר שחיטה--אין תמורתו קרבה; אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים.

יב  [ז] פסח שעברה שנתו, ושלמים הבאים מחמת הפסח--הרי הם כשלמים לכל דבר:  טעונין סמיכה ונסכים, ותנופת חזה ושוק--מה שאין כן בפסח.

יג  [ח] פסח שנתערב בשלמים, יקרבו כולן שלמים; נתערב בזבחים אחרים--ירעו עד שייפול בהן מום, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן שלמים, ויפסיד המותר מביתו כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

יד  נתערב בבכורות--ירעו הכול עד שייפול בהן מום, וייאכלו כבכור בעל מום.  ויביא בהמה שהיא יפה כיפה שבתערובת, ויאמר, כל מקום שהוא הפסח, תחול קדושתו על זו; ויקריבנה שלמים.

טו  [ט] הפריש פסחו עד שלא נתגייר, ונתגייר, עד שלא נשתחרר, ונשתחרר, עד שלא הביא שתי שערות, והביא--הרי זה מקריבו לשם פסח:  שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

טז  [י] המפריש מעות לפסחו, והותירו--המותר יבוא שלמים.  הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו--הרי המעות שייקח מהן בחלקם, חולין:  אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו, וזה הפריש מעות לפסחו, ולקח ממנו המעות, ומינהו על פסחו--הרי המעות חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואת חגיגתן ואת מעות פסחיהן וחגיגתן.

יז  [יא] עצים של צליית הפסח, כפסח; וכן מצה ומרור:  הואיל והן מכשירי הפסח, הרי הן כפסח.  ואם לקח ממעות הפסח ממי שמינה אותן עימו, כדי למנותן עימו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן--הרי המעות חולין.


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות קרבן פסח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?