משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות קרבן פסח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות קרבן פסח פרק ה

א  מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג, ולא הקריב בראשון--הרי זה שוחט פסח בארבעה עשר של חודש השני בין הערביים.  ושחיטת פסח זה--מצות עשה בפני עצמה, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו; לפיכך חייבין עליו כרת.

ב  כיצד:  מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון--אם הזיד ולא הקריב בשני, חייב כרת; ואם שגג או נאנס אף בשני, פטור.  הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני; ואם לא הקריב בשני--אף על פי ששגג, הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו, והיה מזיד.

ג  אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון--אף על פי שהזיד בשני, אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון, מן הכרת.  [ג] ומי שהיה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו את הדם--אף על פי שבא לערב--לא הורצה, וחייב בפסח שני.

ד  טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון, שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן הערל, שלא מל עד שעבר זמן הקרבן--הרי זה מזיד בראשון; לפיכך אם לא עשה את השני, אפילו בשגגה--חייב כרת.

ה  כשם שמילת עצמו מעכבת אותו מלעשות פסח--כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (שמות יב,מח); ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול.

ו  וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת אותו; ודבר זה, מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים.  [ו] הקטן, אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבת אותו מלהימנות על הפסח--שנאמר "וכל עבד איש" (שמות יב,מד), להוציא את הקטן.

ז  גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים--חייבין לעשות פסח שני; ואם שחטו עליו בראשון, פטור.

ח  נשים שנדחו לשני--בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה--הרי פסח שני להם רשות:  רצו, שוחטין; רצו, אין שוחטין.  לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת, בפסח שני; אבל אם הייתה האישה אחת מבני חבורה, מותר.

ט  איזו היא דרך רחוקה, חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים.  [ט] מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש, חמישה עשר מיל או יתר--הרי זה בדרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה--אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.

י  הלך ולא הגיע, מפני שעיכבוהו הבהמות בדוחקם, או שהיה בירושלים, והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן--הרי זה אנוס, ואינו בדרך רחוקה.

יא  מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים, והבטיחוהו לצאת לערב--שוחטין עליו, וכשייצא לערב יאכל.  במה דברים אמורים, בשהיה חבוש ביד ישראל; אבל אם היה חבוש ביד גויים, אין שוחטין עליו עד שייצא.  ואם שחטו עליו, ויצא--הרי זה אוכל; ואם לא יצא--פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עליו.

יב  וכן האונן והחולה והזקן שאינן יכולין לאכול, ששחטו עליהן ואחר שנזרק הדם נטמאו במת, והרי אינן יכולין לאכול--הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני.


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות קרבן פסח - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?