משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות חגיגה - הכול
פרק א ב ג


הלכות חגיגה פרק א

א  שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן:  הראייה, שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז); והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).

ב  הראייה האמורה בתורה--הוא שייראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה.  ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה--לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא שעבר על מצות לא תעשה:  שנאמר "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו; שמות לד,כ).  ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.

ג  החגיגה האמורה בתורה--הוא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה.  ושתי מצוות אלו, שהן הראייה והחגיגה--אין הנשים חייבות בהן.

ד  השמחה האמורה ברגלים--הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחה:  שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז).  ונשים חייבות, במצוה זו.

ה  [ב] הראייה והחגיגה--אין לה שיעור מן התורה, שנאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז); אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משווה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משווה שתי כסף.  ומצוה להביא כפי עושרו, שנאמר "איש, כמתנת ידו".  [ג] שלמי שמחה, לא נתנו חכמים בהן שיעור.

ו  בעת שיעלה אדם לירושלים לחוג--אם היו בידו קרבנות הראייה, או יעלה עימו כסף לקנות בו הקרבן.  ואם אין בידו כסף, לא יביא שווהו; אפילו היה בידו שווה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן.  ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף--גזירה שמא לא ימצא למכור, או שמא יימצאו המעות סיגים.

ז  [ד] מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל:  שנאמר "שבעת ימים, תחוג לה'" (דברים טז,טו)--מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי ראשון הם.  [ה] ומצוה להקדים, ולהקריב בראשון; לא הקריב בראשון, בין שוגג בין מזיד--יקריב בשני.  וכל המאחר--הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נוגי ממועד אספתי" (צפניה ג,יח).  [ו] עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; ועל זה וכיוצא בו נאמר, "מעוות, לא יוכל לתקון" (קוהלת א,טו).

ח  [ז] מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא.  וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.

ט  [ח] עולת ראייה ושלמי חגיגה, אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להן זמן קבוע, כקרבנות הציבור:  שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שביארנו.  אבל דוחין את יום טוב; ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות, אלא חובות.

י  [ט] כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהן בכל כוחו כדרך שעושה בשאר הימים:  אף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, לא גזרו עליה משום שבות.  [י] המפריש עולת ראייתו ומת, יורשין חייבין להביאה.

יא  מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות--שנאמר "אלה תעשו לה', במועדיכם--לבד מנדריכם ונדבותיכם" (במדבר כט,לט), מכלל שקרבין ברגל.  "לעולותיכם" (שם), כגון עולת מצורע ועולת יולדת; "ולמנחותיכם" (שם), להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות; "ולשלמיכם" (שם), לרבות שלמי נזיר.  הכול קרבין במועד, ואין קרבין ביום טוב.

יב  [יא] מי שהיו לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין--מביא שלמי חגיגה מרובין, ועולות ראייה מועטין; היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין--מביא עולות ראייה מרובות, ושלמי חגיגה מועטות.  היה זה וזה מועט--על זה אמרו, לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים; זה וזה מרובה--על זה נאמר, "כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות חגיגה - הכול
פרק א ב ג


יש לך שאלה או הערה?