משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות בכורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות בכורות פרק ב

א  כל המומין הקבועין הפוסלין את הקודשים, ונפדין עליהן--אם נפל אחד מהן בבכור, הרי זה נשחט עליו בכל מקום; וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסורי המזבח, ושהראוי מהן להיות בזכר שבעה ושישים.

ב  וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מהן מן המובחר, ואין הקודשים קרבין בהן, ולא נפדין עליהן--כך אין הבכור נשחט עליהן, ולא קרב, אלא יהיה עומד, עד שייוולד לו מום קבוע.  וכן אם נולד בבכור מום עובר--הרי זה אינו נשחט בכל מקום, ולא קרב, אלא יהיה רועה עד שייפול בו מום קבוע, ויישחט עליו.

ג  וכן אם נעברה בו עבירה, או שהרג בעד אחד, או על פי הבעלים, או שהוקצה, או נעבד--ירעה עד שייפול בו מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.  [ד] יוצא דופן, והבא אחריו--שניהן אינן בכור:  הראשון, מפני שאינו פטר רחם; והאחרון, מפני שקדמו אחר.  אפילו יצאת נקבה דרך דופן, וזכר דרך רחם--אינו בכור.

ד  [ה] בכור שהוא אנדרוגינוס--אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין בו לכוהן כלום; ועובדין בו וגוזזין אותו, כשאר החולין.  נולד טומטום--הרי זה ספק בכור, וייאכל במומו לבעליו, בין שהטיל מים במקום זכרות, בין שהטיל מים במקום נקבות.

ה  [ו] רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל--פטור מן הבכורה, שנאמר "אך בכור שור" (במדבר יח,יז):  עד שיהיה הוא שור, ובכורו שור.  ואם היה בו מקצת סימני אימו--הרי זה בכור, והוא בעל מום קבוע:  שאין לך מום גדול משינוי ברייתו, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.

ו  אפילו פרה שילדה כמין חמור, ויש בו מקצת סימני פרה--הרי זה בכור לכוהן, הואיל ומין החמור יש בו דין בכורה.  אבל אם ילדה מין סוס או גמל--אף על פי שיש בו מקצת סימני פרה, הרי הוא ספק בכור; לפיכך ייאכל לבעליו.  ואם תפסו כוהן, אין מוציאין מידו.

ז  המטיל מום בבכור--הואיל ועשה עבירה, קונסין אותו, ואינו נשחט על מום זה, עד שייפול בו מום אחר מאליו.  ואם מת זה החוטא--מותר לבנו לשחוט אותו על מום שעשה אביו, שלא קנסו בנו אחריו.

ח  הרגיל לבכור שייפול בו מום--כגון שנתן דבילה על אוזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אוזנו, או שהלך בו בין ברזל ועששייות של זכוכית כדי שתיקטע ידו ונקטעה, או שאמר לגוי להטיל בו מום--הרי זה לא ישחוט עליו.  זה הכלל:  כל מום שנעשה לדעתו, אסור לו לשחוט עליו; ואם נעשה שלא לדעתו, הרי זה שוחט עליו.

ט  אמר אילו נפל בבכור זה מום, הייתי שוחטו, ושמע הגוי, ועשה בו מום--הרי זה שוחט עליו, שהרי לא נעשה בדעתו.  [י] ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל מום, ונפל בו מום, ואין אנו יודעין אם נתכוון למום, או לא נתכוון--הרי זה לא ישחוט עליו.  כיצד:  כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסורג בעצים, וכיון שאכל נחלקה שפתו--אפילו היה חבר, הרי זה לא ישחוט עליו; וכן כל כיוצא בזה.

י  [יא] היה בכור רודף את האדם, ובעטו כדי לטורדו, ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם, ונעשה בו מום בבעיטה זו--הרי זה ישחוט עליו.

יא  [יב] קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק, וכן הגוי שעשה לדעתו--הרי זה ישחוט עליו; ואם עשו כדי להתירו, לא ישחוט עליו.  [יג] בכור שאחזו דם, יקיז--ובלבד, שלא יתכוון לעשות בו מום; ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו.

יב  [יד] מותר להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם, ויישחט עליו.  במה דברים אמורים, בזמן הזה שאין שם בית, מפני שסופו להיאכל במומו; אבל בזמן שהמקדש קיים, אסור.

יג  [טו] עד שהעיד מפי עד אחר, שמום זה נפל שלא לדעת--נאמן; אפילו אישה נאמנת לומר בפניי נפל מום זה מאליו, ויישחט עליו.

יד  [טז] כל המומין הראויין לבוא בידי אדם--נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו, ולא נעשו בכוונה; ויישחט עליהן.  במה דברים אמורים, בשהיה הרועה ישראלי, והבכור ביד הכוהן.  אבל אם היה הרועה כוהן, והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראליים--הרי זה אינו נאמן; וחושדין אותו, שמא הוא הטיל בו מום כדי שייתננו לו.

טו  [יז] כוהן שהעיד לכוהן אחר, שמום זה מאליו נפל--נאמן; ואין חוששין להן, שמא הן גומלין זה את זה:  שכל הכוהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאוכלו בחוץ, ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמן; אבל חברו מעיד לו, שאין אדם חוטא לאחר.  אפילו בניו ובני ביתו של כוהן, מעידין לו על הבכור; אבל לא אשתו, מפני שהיא כגופו.

טז  [יח] בכור שהיה ביד כוהן, ונפל בו מום, והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל, ואין אנו יודעין אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו, ובא הכוהן שהוא בידו, ואמר הראיתי מום זה למומחה, והתירו לשחיטה--הרי זה נאמן; ואין חוששין, שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא--שלא נחשדו לשחוט קודשים בחוץ, מפני שהוא עוון כרת כמו שביארנו.

יז  [יט] וכן נאמן הכוהן לומר על בכור בעל מום, בכור זה נתנו לי ישראל במומו, ולא נפל ברשותי--כדי לחוש לו, שמא הוא הטילו:  שהדבר עשוי להיגלות, והוא מתיירא שמא ישאלו בעליו, ויאמרו תמים היה, בעת שנתנוהו לו.


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות בכורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?