משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות בכורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


הלכות בכורות פרק ה

א  רחל שלא ביכרה, וילדה שני זכרים--אפילו יצאו שני ראשיהם כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד:  והואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור.  מת אחד מהן, אין לכוהן כלום:  שזה החי, ספק הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ב  וכן אם ילדה זכר ונקבה--הרי הזכר ספק, שמא הנקבה יצאת תחילה; לפיכך אין לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ג  [ב] שתי רחליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--שניהן לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן.  שני זכרים ונקבה--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור; ואם מת אחד מהן, אין לכוהן כלום:  שזה הזכר החי, ספק בכור הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ד  ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--הרי הזכרים ספק בכור:  שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחילה, ואחר כך הזכר; לפיכך אין כאן לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה  אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--אחד לו ואחד לכוהן, וכל אחד מהן ספק בכור; והכוהן נוטל את הכחוש.  מת אחד מהן, אין כאן לכוהן כלום:  שזה החי, ספק הוא.  וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום:  שזה הזכר, ספק בכור הוא.

ו  [ג] כל בכור שהוא ספק--דינו שירעה עד שייפול בו מום, וייאכל לבעליו.  ואם תפס אותו הכוהן, אין מוציאין אותו מידו; ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו--שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה.

ז  [ד] מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים--אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ובנה של זו בא לו אצל זו; אלא הרי הדבר בחזקתו, שכל אחת מניקה בנה.

ח  [ה] שניים שהפקידו שני זכרים אצל רועה, האחד בכור והשני פשוט, ומת אחד מהן--מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק; והרי הוא ספק בכור, ושניהן חולקין אותו:  שאין אחד מהן מכיר את שלו.

ט  [ו] הפקיד בכור אצל בעל הבית, והניחו בעל הבית עם פשוט שלו, ומת אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא--המוציא מחברו, עליו הראיה; והרי הוא ספק בכור.  ואפילו רועה כוהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית, עם פשוט של בעל הבית, ומת אחד מהן--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואין מוציאין מחצר בעל הבית, אלא בראיה:  שהרי מדעת בעל הבכור, הניחו עם הפשוט של בעל הבית.

י  [ז] לא נחשדו ישראל על הבכורות; לפיכך נאמן הישראלי לומר, זה ספק בכור הוא, ורואין לו מומו, ואוכל אותו במומו.

יא  [ח] כל הקודשים שקדם בהן מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין בבכורה; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו--פטורין מן הבכורה:  שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר--מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה, כמו שביארנו בהלכות מעילה.

יב  [ט] הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חייבת בבכורה.  אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה:  לפי שאינו רשאי לסחור בפירות שביעית--שהרי נאמר בה "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), "לאוכלה" ולא לסחורה; ואם תהיה חייבת בבכורה--הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית.

יג  כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה; וכבר ביארנו בתרומות, שאסור לעשות סחורה בתרומות.  וכן אסור לעשות סחורה בבכורות, אף על פי שמותר למוכרן על דרך שביארנו.  [י] לקח בכור למשתה בנו, או לרגל, ולא צרך לרגל--מותר למוכרו.

יד  [יא] אין שמין בכורות תמימים לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין.  ושמין בכורות תמימים לכוהנים בזמן הזה, שהן עומדין להיאכל במומן; ואין צריך לומר, ששמין להן בעלי מומין.


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות בכורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח


יש לך שאלה או הערה?