משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות תמורה - הכול
פרק א ב ג ד


הלכות תמורה פרק א

א  כל הממיר--לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר, שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו" (ויקרא כז,י):  ואף על פי שלא עשה מעשה.  מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה, אין לוקין עליה--חוץ מנשבע, וממיר, ומקלל את חברו בשם; שלושה לאוין אלו--אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל, ולוקין עליהן.

ב  ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה--שהרי נאמר "ואם המר ימיר . . . והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י):  מפני שיש בה עשה, ושני לאוין; ועוד, שאין לאו שבה שווה לעשה, שהציבור והשותפין אין עושין תמורה, אם המירו--ואף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו.

ג  נמצאת אומר שהיחיד שהמיר--הרי התמורה קודש, ואפילו המיר בשבת; ולוקה ארבעים.  ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור--הואיל ויש לו בהן שותפות, הרי זה לוקה; ואין התמורה קודש.

ד  [ב] אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה--הרי זה עושה תמורה, ולוקה.  כיצד:  המתכוון לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי, ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי--הרי זו תמורה, ולוקה.  אבל אם דימה שמותר להמיר, והמיר, או שאמר איכנס לבית זה ואמיר מדעתי, ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו--הרי זו תמורה, ואינו לוקה עליה.

ה  [ג] אין אדם ממיר בהמתו, בקרבן שאינו שלו; ואם אמר בעל הקרבן, כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר--הרי זה ממיר בה.  המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו--אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ו  [ד] המתכפר--הוא שעושה תמורה, אבל לא המקדיש.  כיצד:  הקדיש בהמה שיתכפר בה חברו, כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהן פלוני הנזיר--אותו הנזיר, הוא שעושה בהן תמורה; אבל לא זה שהקדיש, לפי שאינן שלו.

ז  [ה] היורש ממיר.  הניח בהמה לשני בניו, ומת--הרי זו קרבה; ואין ממירין בה, שהרי הם בה שותפין, והשותפין אין עושין תמורה, כמו שביארנו.

ח  [ו] אין קודשי גויים עושין תמורה, מן התורה; אבל מדברי סופרים שהגוי שהמיר, הרי זו תמורה.  הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל, והמיר בה הגוי--הרי זו ספק תמורה.

ט  [ז] אחד אנשים ואחד נשים--אם המירו, עושין תמורה.  [ח] קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר--אף על פי שאינו לוקה, יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה.

י  [ט] אין הכוהנים ממירין בחטאת, ובאשם--שאף על פי שהם שלהם, אינן זוכין בהן מחיים:  שאין להם בבשר, עד שייזרק הדם.  ואין הכוהנים ממירין בבכור--שאף על פי שהוא זוכה בו מחיים, אינו זוכה בו מתחילה:  שהרי תחילתו, בבית ישראל הוא.

יא  אבל הבעלים שהמירו בבכור, כל זמן שהוא בביתם--עושין תמורה; וכן כוהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל--הרי זו תמורה.

יב  [י] אילו של כוהן גדול, עושה תמורה; אבל פרו אינו עושה תמורה, אף על פי שהוא משלו--הואיל ואחיו הכוהנים מתכפרין בו, הרי הן כשותפין בו.

יג  [יא] העופות והמנחות--אינן עושין תמורה, שלא נאמר אלא "בהמה" (ויקרא כז,י).  [יב] קרבנות בדק הבית--אינן עושין תמורה, שנאמר במעשר "לא יבקר בין טוב לרע, ולא ימירנו" (ויקרא כז,לג).  והלוא המעשר בכלל כל הקודשים היה, ולמה יצא--ללמד על הכול:  מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות ציבור; וכן השותפין.  מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קודשי בדק הבית.  מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן, שאין חייבין בו אלא ישראל ולא גויים--יצאו קרבנות גויים, שאין עושין תמורה, כמו שביארנו.

יד  [יג] המקדיש בעלת מום קבוע, אינה עושה תמורה--מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור, ואינה אלא קדושת דמים; אבל המקדיש בעלת מום עובר, או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע--הרי זו עושה תמורה.

טו  [יד] אחד הממיר תמים בבעל מום, או בעל מום בתמים, או שהמיר בקר בצאן, או צאן בבקר, או כבשים בעיזים, או עיזים בכבשים, או נקבות בזכרים, או זכרים בנקבות, או שהמיר אחד במאה, או מאה באחד, בין בבת אחת, בין בזה אחר זה--הרי אלו תמורה, ולוקה כמניין הבהמות שהמיר.

טז  [טו] אין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת ההקדש עושה תמורה:  שנאמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג)--"הוא", ולא ולדו; "ותמורתו", ולא תמורת תמורתו.  אבל הממיר בבהמה, וחזר והמיר בה, וחזר והמיר--אפילו אלף, כולן תמורה; ולוקה על כל אחד ואחד, כמו שביארנו.

יז  [טז] אין ממירין אברים או עוברים בשלמים, ולא שלמים בהן.  כיצד:  האומר רגלה של בהמה זו, או ידה, תחת עולה זו, או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו--אינה תמורה; וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו, או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו--אינה תמורה.

יח  [יז] הממיר בכלאיים, או בטריפה, ויוצא דופן, או בטומטום ואנדרוגינוס--אין הקדושה חלה עליהן.  והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן; ולפיכך אינו לוקה.  מה בין אלו לבעל מום--בעל מום, יש במינו קרבן; אלו, אין במינן קרבן.

יט  [יח] הרובע והנרבע--הרי הן כבעל מום, ועושין תמורה; וכן כל כיוצא בהן.  [יט] בהמה שחצייה קודש, וחצייה חול--לא עושה תמורה, ולא נעשית תמורה.

כ  כל החטאות שדינן שימותו, אינן עושין תמורה; וכל חטאת שדינה שתרעה עד שייפול בה מום ותימכר, עושה תמורה.  [כא] המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו--עושה תמורה, אף על פי שאינן ראויין ליקרב:  הואיל וירדו לקדושת דמים, והרי הן תמימים--ירדו לקדושת הגוף.

כא  אבל המפריש שעיר לחטאתו, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, וכוהן גדול שהפריש פרה לחטאתו--אינן עושין תמורה:  שכל המשנה בחטאת--לא נתקדשה כלל, ואפילו קדושת דמים, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.


משנה תורה - ספר הקרבנות - הלכות תמורה - הכול
פרק א ב ג ד


יש לך שאלה או הערה?