משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


הלכות טומאת מת פרק ב

א  הנפל--אף על פי שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין--מטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאדם גדול שמת:  שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם" (במדבר יט,יא).  וכן כזית מבשר המת, בין לח בין יבש כחרס--מטמא כמת שלם.  והנצל כבשר, ומטמא בכזית.

ב  איזה הוא נצל, זה הבשר שנימוח ונעשה ליחה סרוחה:  והוא, שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת--שאם קרשה, בידוע שהיא מבשרו; ואם לא קרשה, אינה מטמאה--שמא כיחו וניעו הוא.

ג  [ב] אף על פי שהשיעורין כולן, הלכה למשה מסיניי הן, אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית, ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית.

ד  [ג] אבר שנחתך מן האדם החי--הרי הוא כמת שלם, מטמא במגע ובמשא ובאוהל, אפילו אבר קטן, של קטן בן יומו:  שהאברים--אין להן שיעור, שנאמר "וכול אשר ייגע על פני השדה, בחלל חרב" (במדבר יט,טז), והדבר ידוע שדין חלל חרב, כדין חלל אבן או חלל שאר דברים; ומפי השמועה למדו שלא בא זה, אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב.

ה  במה דברים אמורים, בשהיה האבר שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות--שנאמר "או בעצם אדם" (במדבר יט,טז), עצם שהוא כאדם:  מה אדם, בשר וגידים ועצמות--אף אבר מן החי, עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות.  אבל הכליה והלשון וכיוצא בהן--אף על פי שהן אבר בפני עצמן--הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כשאר הבשר.

ו  חסר מן העצם של אבר, כל שהוא--הרי האבר כולו טהור.  חסר מבשרו--אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ויתרפא וישלם--הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאוהל; ואם לאו--מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל.  ובשר הפורש מן החי, טהור; וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי, טהור.

ז  [ד] אבר הפורש מן המת, מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת:  והוא שיהיה שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות.  חסר עצמו--אם נשאר עליו בשר כזית, מטמא כמת שלם.  חסר הבשר--אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי, מטמא כמת שלם; ואם לאו, הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן בשר.

ח  [ה] מוח שבתוך העצם, הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ.  לפיכך קולית המת, והוא העצם הסתום משני קצותיו--אם יש בתוכה מוח כדי לעלות ארוכה, הרי זה כמת שלם; היה בה מוח המתנדנד--אם יש בו כזית, הרי זו מטמאה באוהל.  אף על פי שהעצם סתום מכל צדדיו, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שיתבאר:  שהמוח, כבשר לכל דבר.

ט  [ו] האבר והבשר המדולדלין באדם--אף על פי שאין יכולין לחזור ולחיות, טהורין.  מת האדם, הרי הבשר טהור; והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת.

י  מה בין אבר מן החי, לאבר מן המת:  אבר מן החי--בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, טהורין.  ואבר מן המת--בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, כפורשין מן המת השלם; ומטמאין בשיעורן.  [ז] ובין אבר מן החי, בין אבר מן המת--אין להן שיעור.

יא  אמרו חכמים, מאתיים שמונה וארבעים אברים יש באיש, כל אחד ואחד מהן בשר וגידים ועצם; ואין השיניים מן המניין.  ובאישה, מאתיים ואחד וחמישים.  כל אבר מהן שפירש כברייתו, בין מן החי בין מן המת--מטמא במגע ובמשא ובאוהל:  חוץ משלושה אברים יתרות שבאישה, שאינן מטמאין באוהל.

יב  וכן אצבע יתרה שיש בה עצם, ואין בה ציפורן--אם נספרת, עולה למניין רוב האברים.  ואם אינה נספרת--מטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל; וטומאתה מדבריהם.  ואם היה בה ציפורן, הרי היא כשאר האברים.

יג  ומפני מה גזרו טומאה על אצבע שאינה נספרת, גזירה משום הנספרת.  ולמה לא טימאוה באוהל:  עשו לה היכר, כדי להודיע שטומאתה מדבריהם משום גזירה--כדי שלא ישרפו על טומאתה, תרומה וקדשים.

יד  [ח] עצמות המת שאין עליהן בשר--אם ניכרת בהן צורת עצמות האדם, הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל כמת שלם:  שאני קורא בהן "עצם אדם" (במדבר יט,טז).  ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת--השדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו.

טו  השדרה כיצד:  שדרה שהיא שלמה, הרי היא כמת שלם; ואם חסרה אפילו חוליה אחת משמונה עשרה חוליות, הרי היא כשאר העצמות.

טז  הגולגולת כיצד:  גולגולת שהיא שלמה, הרי היא כמת; ואם חסרה כסלע, הרי היא כשאר העצמות.  היו בה נקבים קטנים, כולן מצטרפין לכסלע.

יז  כל בניינו של אדם--הוא שתי השוקיים, והירכיים, והצלעות, והשדרה.  ורוב בניינו של מת, הרי הוא כמת שלם; כיצד, כגון שתי שוקיו וירך אחת.  ואם חסר רוב בניינו כל שהוא, הרי הן כשאר העצמות.

יח  רוב מניינו כיצד:  רוב מניין עצמות המת כגון שהיו מאה חמישה ועשרים עצם--הרי אלו כמת שלם; היו מאה ארבעה ועשרים, הרי הן כשאר העצמות.  אף על פי שהיה אדם זה יתר באבריו, או חסר באבריו--אין משגיחין אלא על מניין רוב כל אדם:  אלא אם כן הייתה אצבע שיש בה ציפורן, או שהייתה נספרת על גב היד--שהיא עולה למניין, כמו שביארנו.

יט  [ט] שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין, ולא רוב בניין, ולא שדרה שלמה, ולא גולגולת שלמה--אם היה בהן רובע הקב, הרי אלו מטמאין כמת במגע ובמשא ובאוהל; היו פחות מרובע, אפילו עצם כשעורה--מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל.  [י] היה עצם אחד--אפילו יש בו רובע--הרי זה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל.

כ  טומאת עצם אחד, הלכה היא מפי הקבלה:  לפי שנאמר "וכל הנוגע, בעצם" (ראה במדבר יט,יח)--למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה, מטמא במגע ובמשא; ולפי שטומאתו הלכה--הרי הוא דין תורה, לא מדברי סופרים.

כא  [יא] מת שהרקיבו עצמותיו בקבר, ונעשו רקב--מלוא חופניים מאותו רקב, מטמא במשא ובאוהל כמת.  ואינו מטמא במגע--לפי שאי אפשר ליגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; ואפילו גיבלו במים, אינו חיבור.

כב  [יב] דם המת, מטמא כמת במגע ובמשא ובאוהל--שנאמר "בנפש האדם" (במדבר יט,יג), ונאמר "כי הדם, הוא הנפש" (דברים יב,כג).  וכמה שיעורו, רביעית.  ואפילו תמצית הדם--כל זמן שיש בו אדמדומית, מטמא באוהל כמת.

כג  [יג] דם החי, אפילו דם נחירה--הרי זה טהור, כל זמן שהוא חי.  נתערב הדם שיצא ממנו באחרונה סמוך למיתה, עם הדם שיצא ממנו אחר שמת, וכל התערובת רביעית, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה--אפילו חצי רביעית מחיים, וחצייה אחר מיתה--הרי זה נקרא דם תבוסה, ומטמא במגע ובמשא ובאוהל:  אלא שטומאתו, מדברי סופרים.

כד  [יד] הרוג שהיה מוטל על המיטה, ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומה, ומת והרי הדם מנטף אחר מותו ויורד לאותה גומה--הרי כל הדם שבה טהור:  שטיפה טיפה ראשונה ראשונה, בטלה בדם שיצא מחיים.

כה  יצא ממנו רביעית דם בלבד, וספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה--הרי זו ספק טומאה, כשאר הספקות; והנוגע בה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור, כמו שיתבאר במקומו.

כו  [טו] הקבר--כל זמן שהטומאה בתוכו, מטמא במגע ובאוהל כמת, דין תורה, שנאמר "או במת, או בעצם אדם, או בקבר" (במדבר יט,טז); ואחד הנוגע בגגו של קבר, או הנוגע בכותליו:  והוא שיהיה בנוי וסתום, ואחר כך יהיה כולו מטמא במגע ובאוהל.

כז  אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצידי המת, וכיסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן--זה הכסוי המוטל מלמעלה, נקרא גולל; ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן, נקראין דופק.  ושניהן, הגולל או הדופק--מטמאין במגע ובאוהל כקבר, וטומאתן מדברי סופרים; ואינן מטמאין במשא.

כח  לפיכך אם גרר את הגולל בחבלים עד שכיסה בו המת, או גררו ושמטו מעל המת, או שגרר הדופק עד שהעמיד עליו הגולל, או שמטו בחבלים מתחת הגולל--הרי זה טהור; ודברים שסומכין את הדופק, והן הנקראין דופק דופקין--הרי הן טהורין.

כט  [טז] שדה שנחרש בה הקבר, ואבדו עצמות המת בעפרה--היא הנקראת בית הפרס.  ועפרה מטמא במגע ובמשא, שמא יש בו עצם כשעורה; ואינה מטמאה באוהל.  וכן כל ארצות העמים--עפרן מטמא במגע ובמשא, מפני העצמות שאין נזהרין בהן; וטומאת בית הפרס וארץ העמים, מדברי סופרים כמו שיתבאר.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


יש לך שאלה או הערה?