משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


הלכות טומאת מת פרק טו

א  חלון תשמיש שסתמה כולה, או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח--אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם, הרי זה חוצץ:  והוא, שיהיה דבר שאין דעתו לפנותו.

ב  לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלין שאינן מוכשרין, אינן חוצצין:  שאף על פי שאין מקבלין טומאה, והרי הן טהורין--דעתו לפנותן.  היו סרוחין, הרי אלו חוצצין.  וכן תבן סרוח, חוצץ; ושאינו סרוח--אינו חוצץ, מפני שדעתו לפנותו.

ג  תבואה שגדלה וסתמה את החלון, או מיעטתו--אינה חוצצת:  לפי שדעתו לפנותה, שמא תפסיד הכותל.  היה עיקרה רחוק מן הכותל, ונטה ראשה וסתם--הרי זה חוצץ.  וכן כל כיוצא בזה.

ד  [ב] חבית שהיא מלאה גרוגרות סרוחין, שאינן מוכשרין ולא ראויין לאכילה, ומונחת בחלון ופי החבית כלפי הטומאה, שהרי החבית טמאה, וכן קופה שהיא מלאה תבן סרוח שאינו ראוי לא למאכל בהמה ולא לטיט ולא להסקה, ומונחת בחלון--אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן, כשיינטל הכלי שהן בו--הרי אלו חוצצין; ואם לאו, אינן חוצצין.

ה  עשבים המרים שאינן ראויין לבהמה; ומטלנייות שאין בהן שלוש על שלוש, שהיו מטונפין וקשין כדי שלא יהיו ראויין אפילו לקנח הדם מן השריטה; והאבר והבשר המדולדלין בבהמה טמאה--והוא, שתהיה כחושה, שאינה ראויה להימכר לגוי, וקשורה כדי שלא תברח; והעוף הטמא ששיכן בחלון--והוא, שיהיה משרט, שהרי אינו ראוי, אפילו לתינוק לשחק בו; וגוי כפות שהוא מאסורי המלך, שאין אחר יכול להתירו; ובן שמונה ביום השבת, שהרי אסור לטלטלו; והמלח המר המעורב בקוצים, שאינו ראוי לא לאכילה ולא לעבודה--והוא, שיהיה מונח על החרס כדי שלא יזיק הכותל:  כל אלו, ממעטין בחלון--שהרי אינן מקבלין טומאה, ואין דעתו לפנותן מפני שאינן ראויין למלאכה.

ו  וכן ספר תורה שבלה, שהיה מונח בחלון--אם גמר שתהיה שם גניזתו, הרי זה ממעט בחלון.  אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים, אינן ממעטין בחלון--שהרי הן ראויין, ומקבלין טומאה.

ז  [ג] מיעט את הטפח בפחות מכזית מבשר המת, או בפחות מכזית מבשר הנבילה, או בעצם פחות מכשעורה, או בפחות מכעדשה מן השרץ--הרי אלו חוצצין:  שכל אלו טהורין, ואינן חשובין אצלו; לפיכך אין דעתו לפנותן.  וכן פחות מכביצה אוכלין שאינן מוכשרין--אינן חשובין אצלו, ואין דעתו לפנותן; ולפיכך ממעטין את הטפח.

ח  [ד] סתם החלון בכלי חרס, והיה פיו לחוץ--הרי זה חוצץ:  לפי שאינו מיטמא מגבו, והרי הוא טהור.  וצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב, עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם--כדי שלא תהיה דעתו לפנותו.

ט  [ה] היה בבית מת, או רובע עצמות, וכיוצא בהן מעצמות המטמאות באוהל, ומיעט החלון של בית זה בעצם פחות מכשעורה--אינו מיעוט, שהעצם מצטרף לעצמות; וכן אם היה שם מת, או כזית מבשר המת, ומיעט החלון בפחות מכזית מבשר המת--אינו מיעוט, שהבשר מצטרף לבשר.  אבל עצם פחות מכשעורה, ממעט על ידי כזית בשר; ופחות מכזית בשר, ממעט על ידי רובע עצמות וכיוצא בהן.

י  מיעט את הטפח בשתי וערב המנוגעין, או בגוש מבית הפרס--אינו מיעוט:  שדבר טמא, אינו חוצץ.  עשה לבינה מעפר בית הפרס--הרי זו טהורה, וממעטת:  שלא אמרו אלא גוש כברייתו.  נסתם הטפח או נתמעט בקורי עכביש--אם היה בה ממש, הרי זו חוצצת; ואם אין בה ממש, אינה חוצצת.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת מת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


יש לך שאלה או הערה?