משנה תורה - ספר טהרה - הלכות פרה אדומה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו


הלכות פרה אדומה פרק ו

א  המים שנותנין עליו אפר הפרה--אין ממלאין אותו אלא בכלי, ומן המעיינות הנובעות או הנהרות המושכין מהן:  שנאמר "ונתן עליו מים חיים, אל כלי" (במדבר יט,יז).  ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו, הוא הנקרא קידוש; והמים האלו שניתן עליהן האפר, הן הנקראין מי חטאת, ומים מקודשין, והן שקרא הכתוב "מי נידה" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יג; במדבר יט,כ; במדבר לא,כג).

ב  הכול כשרין למלאות את המים, חוץ מחירש שוטה וקטן; והכול כשרין לקדש, חוץ מחירש שוטה וקטן.  ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי, ואין מזין אלא מכלי.  והמילוי והקידוש כשרין בלילה, אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום; וכל היום כשר להזיה ולטבילה.

ג  בכל הכלים, ממלאין ומזין ומקדשין--אפילו בכלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, ובספינה; ואחד כלי חרס, ואחד כל הכלים.  אבל אין ממלאין ולא מקדשין ולא מזין בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחופניו, ולא בביצת התרנגולת, ולא בשוקת שבסלע; אבל ביצת היוצרין כשרה, מפני שהיא כלי אדמה.

ד  שולי כלי עץ, וכלי זכוכית, וכלי עצם--אין מקדשין בהן, עד שישוף אותן ויתקן אותן ויעשה אותן כלים בפני עצמן; וכן מגופה שהתקינה להיות כלי, מקדשין בה.  וביצת הנעמית, כשרה לקדש בה; ואין צריך לומר שהיא כשרה למלאות בה, ולהזות ממנה.

ה  כלי שחיברו בארץ או בסלע, אפילו חיברו בסיד--מקדשין בו, ומזין ממנו.  עשה עטרה של טיט סביב לכלי, והמים שבכלי צפין עד שהלכו לעטרה--אם ניטלת העטרה עם הכלי--הרי המים שבתוכה כשרים, שהרי הן בכלי אדמה; ואם לאו--הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ, ומילא אותה מים, שהן פסולין, מפני שאינן בכלי.

ו  כלי חרס שניקב בכונס משקה, אין מקדשין בו; אבל אם ניקב במוציא משקה, מקדשין בו.  [ז] כלי שניקב מלמטה, וסתמו בסמרטוטין--פסול:  שהמים שבו אינן על עיגול הכלי, אלא על הפקק.  היה נקוב מן הצד, ופקקו--הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו.

ז  [ח] הזולף מים מן המעיין בידיו וברגליו ובחרסים, ונתן לתוך החבית--פסולין, מפני שלא נתמלאו בכלי.  נתן את החבית במים, ודחק את המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית--הרי אלו פסולין.  וכן אם שיקען במים, כדי שיגברו המים ויעלו ויישפכו לחבית--פסולין.  ואם עשה כן בעלי קנים ועלי אגוז, הרי המים כשרין.  זה הכלל:  דבר שהוא מקבל טומאה--אם סייע בו המים כדי שיתמלא הכלי, המים פסולין; ואם סייע בדבר שאינו מקבל טומאה, כשרין.

ח  [ט] המפנה את המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא, וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או הגת--פסולין:  שהרי צריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין בכלי, בתחילה.

ט  [י] הים הגדול כמקוה, ואינו כמעיין; לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש.  וכל הנהרות, פסולין לקדש מהן מי חטאת.  ושאר הימים כמעיין.  [יא] והמים הנגררין משאר הימים, והן הנקראין זוחלין--פסולין; והזוחלין מן המעיין--הרי הם כמעיין, וכשרין.

י  [יב] מים המוכין והמכזבין, פסולין.  ואלו הן המוכין, המלוחין או הפושרין.  והמכזבין--הן המעיינות שפעמים מקירין, ופעמים חרבין ויבשין; אפילו היו חרבין פעם לשבע שנים, פסולין.  אבל אם היו חרבין בשני בצורת, או לשנים רבות יתר משבע, או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין--הרי אלו כשרין.  ומעיין שיצא כתחילה--כשר, ואינו צריך לבדוק שמא יכזב.

יא  [יג] מי ביצים, ומי הירדן, ומי הירמוך--פסולין, מפני שהן מי תערובת.  ואלו הן מי התערובת--מים הכשרים לקידוש שנתערבו במים פסולין, אין ממלאין מתערובת שניהם; אבל מים כשרים כגון מימי שתי מעיינות שנתערבו, ונמשכו--ממלאין מהן.

יב  [יד] המים שנשתנו, שינויין מחמת עצמן--כשרין.  [טו] באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה, ונעשו מימיה עכורין--ממלא ממנה, ואינו צריך להמתין; נפל לתוכה שטף של מימי גשמים, ימתין עד שתיצל.

יג  [טז] אמת המים הבאה מרחוק--הואיל ותחילתה מן המעיין, כשרה למלאות ממנה:  ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם, ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעיין--שהן פסולין.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות פרה אדומה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו


יש לך שאלה או הערה?