משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת צרעת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


הלכות טומאת צרעת פרק ג

א  אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה; וכמה שיעורה--כדי צמיחת ארבע שערות, שתיים אורך ושתיים רוחב:  והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת, והבהרת מקפת אותה מכל צד; והיא יתרה על המחיה, רוחב שתי שערות מכל צד או יתר.

ב  אבל אם הייתה המחיה בצד הבהרת, אינה סימן טומאה; הייתה מפוזרת, כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר--אף על פי שהכול באמצע הבהרת, אינן מצטרפין לכעדשה:  עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת, כעדשה מרובע או יתר.

ג  [ב] המחיה מטמאה בכל מראה--בין שהיה מראה המחיה אדום, או שחור, או לבן:  והוא, שלא יהיה הלובן מארבע מראות שביארנו.

ד  [ג] אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה בגופה של בהרת.  כיצד:  בהרת שהיה באמצעה שחין או מכווה או מחיתן או בוהק, והמחיה בתוך השחין או בתוך המכווה או בתוך מחיתן או בתוך הבוהק--אף על פי שהמחיה באמצע הבהרת, אינה סימן טומאה:  מפני שהיא בתוך השחין או המכווה או מחיתן, או בתוך הבוהק.

ה  וכן אם הקיף השחין או מחיתו, והמכווה או מחיתה, והבוהק את המחיה, או שנסמך אחד מהן למחיה מצידה, או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה--אינה סימן טומאה; והרי זו כבהרת שאין בה סימן, ויסגיר.

ו  הלכו להן השחין או המכווה או הבוהק שהיו תחת המחיה, או שהיו בצידה, או שהיו מקיפין אותה, או שהיו נכנסין לתוכה, ונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני--הרי זה יחליט; ואם לא הלכו להן, יפטור.

ז  [ד] המחיה סימן טומאה לעולם--בין שקדמה מחיה את הבהרת, בין שקדמה בהרת את המחיה:  לפי שלא נאמר בה, "והיא, הפכה" (ויקרא יג,י).  זה שנאמר בתורה "והיא, הפכה שיער לבן; ומחית בשר חי, בשאת" (שם)--אינו צריך לשניהן, לשיער ולמחיה; אלא כל אחד מהן סימן טומאה.  ולא נאמר שיער לבן עם המחיה, אלא ליתן שיעור למחיה--שתהיה כדי לקבל שיער לבן, שהוא שתי שערות.

ח  [ה] בהרת כגריס מצומצם, ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת--הרי זה מוחלט.  נתמעטה הבהרת, או שנתמעטה המחיה--טהור; וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו, טהור:  שאין הבהרת מטמאה במחיה, עד שתהיה יתרה על המחיה רוחב שתי שערות מכל צד.

ט  הייתה המחיה פחותה מכעדשה, ורבת המחיה עד שנעשת כעדשה--הרי זה מוחלט; נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלכה לה--הרי זה כמות שהיה, ואין כאן סימן טומאה.

י  [ו] בהרת יתרה מכגריס, ובה מחיה יתרה מכעדשה, ורבו או שנתמעטו--טמא:  ובלבד שלא תתמעט הבהרת מכגריס, ולא תתמעט המחיה מכעדשה; ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת, בפחות מכדי צמיחת שתי שערות כמו שביארנו.

יא  [ז] בהרת כגריס, ובשר חי כעדשה או יתר מקיף אותה מבחוץ, ובהרת שנייה מקפת את הבשר החי--הרי הבהרת הפנימית להסגיר, שהרי אין בה סימן טומאה; ובהרת החיצונה להחליט, שהרי המחיה באמצעה.  נתמעט הבשר החי שביניהן, או שהלך כולו--בין שהיה מתמעט וכולה מבפנים, בין שהיה מתמעט מבחוץ--הרי שתיהן כבהרת אחת, שאין בה סימן טומאה.

יב  [ח] בהרת שהייתה בראש אבר מן האברים, והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר--אינה סימן טומאה:  מפני שהמחיה חולקת את הנגע, ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן; ונאמר בנגעים "וראהו הכוהן" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ה; ויקרא יג,יז; ויקרא יג,כז; ויקרא יג,לו), שיהיה רואה הנגע כולו כאחת.

יג  ואלו הן ראשי אברים שאינן מיטמאין במחיה--ראשי אצבעות ידיים ורגליים, וראשי אוזניים, וראש החוטם, וראש העטרה, וראשי הדדין שבאישה; אבל ראשי הדדין של איש, והיבולת, והדילדולין--מיטמאין במחיה.

יד  [ט] וכל ראשי אברים אלו, שהיה מקומן יושב כגריס--מיטמאין בנגעים; אבל אם היו עגולין כרוב בריית בני אדם, טהורין.  כיצד:  בהרת כגריס בראש חוטמו, או בראש אצבעו, ושופעת אילך ואילך--טהור:  שנאמר "וראהו הכוהן" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ה; ויקרא יג,יז; ויקרא יג,כז; ויקרא יג,לו), עד שיראה כולו כאחד.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות טומאת צרעת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז


יש לך שאלה או הערה?