משנה תורה - ספר טהרה - הלכות מטמאי משכב ומושב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א

א  הזב והזבה והנידה והיולדת--כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא; ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו, ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גביו.

ב  אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס; ואחד זב בעל שתי ראייות או בעל שלוש:  טומאת כולן, שווה לטמא אחרים.

ג  קטנה בת יום אחד, מיטמאה בנידה; בת עשרה ימים, בזיבה; בת שלוש שנים ויום אחד, מטמאה את בועלה כמו שיתבאר.  [ד] קטן בן יום אחד, מיטמא בזיבה.  ואחד גרים ועבדים, ואחד ישראל--מיטמאין בנידה ובזיבה.  [ה] סריס אדם וסריס חמה, מיטמאין בזיבה כשאר הבריאין.

ד  [ו] אין האישה מיטמאה בלובן, ולא האיש באודם; אלא האישה בדם, והאיש בלובן.  [ז] טומטום ואנדרוגינוס, נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה:  מיטמאין בלובן כאיש, ובדם כאישה.  וטומאתן בספק; לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים, ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו.

ה  ראה אודם ולובן כאחד, שורפין עליהן את התרומה ואת הקודשים; אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש--שנאמר "מזכר עד נקבה תשלחו" (במדבר ה,ג), עד שתהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית.  וכן הנוגע באודם ולובן שלו כאחד, אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו; נגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש.

ו  [ח] דם הנידה, או דם הזבה, או דם היולדת--מטמא בכל שהוא, במגע ובמשא:  שנאמר "והדווה, בנידתה" (ויקרא טו,לג), מפי השמועה למדו שמדווה כמוה.  וכבר ביארנו בעניין איסור נידה, שחמישה דמים טמאים באישה; אבל אם ראתה דם ירוק--הרי הוא טהור, ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה, שהרוק מתעגל ויוצא, וזה שותת ויורד.

ז  [ט] אישה שיצא הוולד מדופנה, ויצא עימו דם מן הדופן--הרי אותו הדם אב מאבות הטומאות, כדם הנידה והלידה והזיבה:  שהמקור, מקומו טמא.  והאישה טהורה, עד שייצא ממנה דם דרך הרחם.

ח  [י] מקור האישה שנעקר ונפל לארץ, האישה טמאה טומאת ערב; וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגלייות, האישה טמאה טומאת ערב.  אבל אינה נידה, עד שתראה אחד מחמישה דמים המטמאין באישה.  [יא] הזיעה טיפה אחת--הרי האישה טהורה, שאינה אלא מחוץ למקור.

ט  [יב] זובו של זב--אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר "זובו, טמא הוא" (ויקרא טו,ב); ומטמא במגע ובמשא, בכל שהוא.  וראייה ראשונה של זב--אינה מטמאה במשא, והרי היא כשכבת זרע:  בין מאיש גדול, בין מקטן--הרי הראייה הראשונה כשכבת זרע.

י  וכן המשכבות והמושבות שישב עליהן, משראה ראייה ראשונה עד שראה השנייה--טהורין:  שאינו קרוי זב אלא אחר ראייה שנייה, כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה.  ראה אחת מרובה כשתיים, אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.

יא  [יג] ראייה ראשונה של מצורע, מטמאה במשא--שנאמר "כל צרוע וכל זב" (במדבר ה,ב), הרי הצרוע כזב גמור:  מה זב גמור, זובו מטמא במשא--אף מצורע, ראייתו הראשונה מטמאה במשא.

יב  [יד] רוקו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו--כל אחד משלושתן אב טומאה, דין תורה; ומטמא בכל שהוא, במגע ובמשא:  הרי הוא אומר ברוק "וכי ירוק הזב, בטהור" (ויקרא טו,ח); ומימי רגליו ושכבת זרעו, אי אפשר שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא.  [טו] ואחד זב, ואחד נידה ויולדת וזבה--כל אחד מהן, רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב; וכן כל מקום שנאמר בהלכות אלו הזב--אחד הזב, ואחד שאר הארבעה.

יג  [טז] תשעה משקין בזב:  שלושה מהן, אב טומאה; והן--רוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו.  כל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא, כמו שביארנו.

יד  ושלושה מהן, כוולד הטומאה; ואלו הן--דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האישה.  כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם, אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שיתבאר.

טו  ושלושה מהן, טהורין; ואלו הן--זיעתו, וליחה סרוחה היוצאת ממנו, והראי.  הרי אלו השלושה מן הזב וחבריו, כמותן משאר האדם.

טז  כוחו ונועו ורירו ומי האף שלו--הרי הן כרוקו לכל דבר, ובכלל הרוק הן חשובין.  דם היוצא מפי אמה, ודם השותת מפיו--הרי הן בכלל דם מגפתו; היה מוצץ ורוקק דם--הרי זה מטמא כרוק, שהדם שמוצץ אי אפשר לו בלא ציחצוחי רוק.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות מטמאי משכב ומושב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?