משנה תורה - ספר טהרה - הלכות מטמאי משכב ומושב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יא

א  כבר ביארנו שעמי הארץ נאמנין על טהרת פרת חטאת:  מפני חומרתה, אין מזלזלין בה.  וכן נאמנין הן על טהרת יין ושמן של נסכים--אם אמרו טהור הוא, הרי זה בחזקת טהרה:  מפני חומרתו, נזהרין בו.

ב  וכן נאמנין הן על התרומה, בשעת הגיתות והבדים--מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן, כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה.  עברו הגיתות והבדים, אינן נאמנין; [ב] אלא כוהן שהביא לו עם הארץ חבית יין או שמן של תרומה--לא יקבלנה ממנו, מפני שהיא בחזקת טומאה.  הניחה עם הארץ אצלו עד גת הבאה, והביאה לו--יקבלנה, אף על פי שהוא יודע שהיא משל אשתקד:  שלא גזרו עליהם טומאה, בשעת הגיתות והבדים.

ג  עם הארץ שנעל בית בדו או גיתו בשעה שגמרו העם לדרוך, והוליך את המפתח מיד לכוהן--אף על פי ששהה כמה ימים אחר שעברו הגיתות--הרי הכוהן בא ופותח בפניו, ומטבילו ודורך, ונוטל תרומה בטהרה; ואם לא עשה כן--לא ייטול תרומה מעם הארץ אלא זיתים או ענבים שאינן מוכשרין, שאינן מקבלין טומאה.

ד  הביא לו עם הארץ חבית של תרומה בשאר ימות השנה, ואמר בתוכה קודש, אפילו רביעית--מתוך שנאמן על טהרת הקודש, נאמן על הכול.

ה  אפילו בשעת הגיתות והבדים, שעמי הארץ נאמנין על התרומה--אינן נאמנין על הכלי הריקן, לומר שהוא טהור לתרומה; וכן אינן נאמנין לעולם על כלי ריקן, לומר שהוא טהור לקודש.

ו  [ה] כלי שהיה בתוכו יין או שמן, וראינו עם הארץ יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים--הרי זה נאמן על טהרת הכלי, ואפילו קודם לגיתות ולבדים בשבעים יום; אבל קודם לשבעים, אינן נאמנין.

ז  במה דברים אמורים, בשאר ארץ ישראל.  אבל בירושלים, נאמנין על כלי חרס הריקן לומר שהוא טהור לקודש לעולם:  בין כלים דקין בין כלים גסין, בין שהיו הכלים ריקנין בין שהיו מלאים--הרי הוא נאמן על הכלי, אף על פי שהמשקין שבתוכו טמאין; אפילו היה בגדו שהוא מדרס בתוך הכלי, הרי הכלי בחזקת טהרה לקודש.  ומפני מה הקלו בהם, מפני שאין עושין כבשונות בירושלים.

ח  [ו] מן המודעית ולפנים, נאמנין על כלי חרס; ומן המודעית ולחוץ, אין נאמנין; המודעית עצמה, פעמים כלפנים ופעמים כלחוץ.  כיצד:  היה חבר נכנס, ועם הארץ יוצא וכלי חרס בידו--הרי זה נאמן במודעית לומר שהוא טהור לקודש; היו שניהן נכנסין או שניהן יוצאין--אינו נאמן, עד שיהיו לפנים מן המודעית.

ט  [ז] קדר שהביא קדירות, והניחן לפנים מן המודעית, ובאו הלוקחין, והוא אומר להן שהן טהורות, ולקח קדירה, ונכנס בה--הרי היא טהורה לקודש, אבל לא לתרומה כמו שביארנו.  לקח קדירה, ויצא בה חוץ למודעית--הרי זו טמאה, בין לתרומה בין לקודש:  אף על פי שהן הן הקדירות, והוא הקדר עצמו--אינו נאמן אלא לפנים מן המודעית.

י  [ח] הלוקח כלי חרס מן הכבשן בכל מקום--הרי אלו טהורין, בין לקודש בין לתרומה; ואין אומרין, שמא נגע בהן עם הארץ:  ואפילו לקח מן הסדר הראשון, ואף על פי שהכבשן פתוח וכבר נלקח חצייו--שלא גזרו טומאה על הכלים שבכבשן.

יא  [ט] טומאת עמי הארץ ברגל, כטהרה היא חשובה--שכל ישראל חברים, ברגל.  וכליהן כולן ואוכליהן ומשקיהן, טהורין ברגל--מפני שהכול מטהרין עצמן, ועולין לרגל.  לפיכך הן נאמנין בכל ימות הרגל, בין על הקודש בין על התרומה; ומשעבר הרגל, חוזרין לטומאתן.

יב  [י] הפותח חביתו והמתחיל בעיסתו ברגל, ועבר הרגל--הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה, שהרי נגעו בה עמי הארץ; ואף על פי שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר, אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד.

יג  [יא] אחר הרגל, במוצאי יום טוב, היו מטבילין את כל הכלים שהיו במקדש, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג.  ולפיכך היו אומרין היזהרו שלא תיגעו בשולחן, בשעה שמראין אותו לעולי רגלים, כדי שלא יהיה טמא במגען אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש, ונאמר בלחם הפנים "לפניי תמיד" (שמות כה,ל).  וכל הכלים היו טעונין טבילה והערב שמש, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת--מפני שציפוייהן כבטילין לגביהן.

יד  [יב] עם הארץ שאמר טהור אני מטומאת מת, או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת--נאמן, ומטבילין אותו משום טומאת עם הארץ בלבד; וצריך הערב שמש, ואינו צריך הזיה.  במה דברים אמורים, בששאלו ואמר טהור הוא.  אבל הלוקח כלי סתם מרשות עם הארץ--חוששין לו שמא טמא מת הוא, ומזין עליו שלישי ושביעי ככל הכלים הנמצאין בכל מקום חוץ לירושלים:  שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאין בירושלים, כמו שיתבאר בטומאת הספקות.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות מטמאי משכב ומושב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?