משנה תורה - ספר טהרה - הלכות שאר אבות הטומאות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ


הלכות שאר אבות הטומאות פרק א

א  הנבילה, אב מאבות הטומאות:  כזית מבשרה--מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים, כמרכב הזב.

ב  כיצד:  אדם שנגע בנבילה--נטמא, והרי הוא ראשון לטומאה.  ואם נגע בכלים, אפילו בשעת מגעו בנבילה--הרי הן טהורין; וכן כלים שעליו טהורין--לפי שהוא ולד, ואין ולד מטמא כלים.

ג  אבל הנושא את הנבילה--מטמא כלים בשעת נשיאתו, שנאמר "והנושא, את נבלתם--יכבס בגדיו" (ויקרא יא,כח); ואותן הבגדים, ראשון לטומאה.  ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, ואפילו בשעת נשיאתו, כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.

ד  [ב] אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה בין האסורין--אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית.  ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה, מטהרת אותה בכל מקום:  ואפילו שחט חולין בעזרה, וקדשים בחוץ--הרי אלו טהורין; ואם אירע פסול בשחיטה--הרי זו נבילה ומטמאה במשא, כמו שביארנו בהלכות שחיטה.

ה  [ג] בהמה טמאה וחיה טמאה, אין השחיטה מועלת בה; ואחד השוחט אותה, או הנוחר או החונק או שמתה כדרכה--הרי זו נבילה.  וכל הנבילות מצטרפות לעניין טומאה לכזית, אחד טמאות ואחד טהורות.

ו  [ד] מוח, הרי הוא כבשר.  ודם הנבילה--אינו מטמא כנבילה, אלא הרי הוא כמשקין טמאים, שאינו מטמא אדם ולא כלים, מן התורה.

ז  [ה] חלב בהמה טהורה שמתה--טהור, שנאמר "וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד):  מי שאיסורו משום נבילה וטריפה.  ואם הוכשר במשקין המכשירין--הרי הוא כאוכלין טמאים, ואינו כבשר נבילה.  והנוגע בחלב החופה את הכליה קודם הפרשה--הרי זה טמא, כנוגע בכליה עצמה:  שהרי כמה חוטין נמשכין ממנה בחלב.

ח  אבל בהמה טמאה, והחיה בין טמאה בין טהורה--אחד בשרה ואחד חלבה לטומאה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה.

ט  [ו] הכוי--חלבו מטמא כבשרו, וטומאתו בספק.  לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים; ואין חייבין כרת על טומאתו על ביאת המקדש, או אכילת קודשיו.

י  [ז] ואלו דברים שאין מטמאין מן הנבילות:  העצמות; והקרניים והטלפיים, אפילו עיקרן הרך שאם ייחתך מן החי יוצא דם; והעור, אף על פי שאינו מעובד; והאלל, והגידים, והמרק והתבלין המתבשלין עימה.

יא  במה דברים אמורים, בזמן שפירשו מן הנבילה.  אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהן מחוברין בבשר, הרי זה טמא:  והוא, שיהיה בבשר כזית--שאין אחד מכל אלו מצטרף לכזית.  [ח] האלל, בין שפלטתו סכין בין שפלטתו חיה--אינו מצטרף לכזית; ואם כנסו, והיה בו כזית--מטמא.

יב  [ט] ואלו בהמות שעורותיהן כבשרן--עור החזיר של יישוב, ועור חטורת הגמל הרכה, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה:  הרי אלו מטמאין מן הנבילה.  ואם עיבדן, או הילך בהן כדי עבדה--הרי אלו טהורין.  ואם עשה בהן מעשה שביטלן--טהורין, אף על פי שלא הילך בהן כדי עבדה.  כיצד--אוזן חמור שטליה לקפיפתו, טהורה.

יג  כמה הוא כדי עבדה, ארבעת מילין.  ואיזו היא חטורת רכה:  כל זמן שלא טענה; הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או שטענה קודם שיגיע זמנה--הרי זה ספק.

יד  [י] המפשיט נבלת בהמה או חיה, בין טמאה בין טהורה, בין דקה בין גסה--אם לשטיח הפשיט--כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים, הנוגע בעור זה שהופשט טהור; ועד שלא הפשיט שני טפחים, הנוגע בעור כנוגע בבשר.

טו  הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת--הרי העור חיבור, עד שיפשיט את כל החזה.  ואם הפשיטה מרגלה בלבד--הרי העור כולו חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, עד שיפריש העור כולו מעל הבשר.

טז  וכן המפשיט בשרצים--חיבור, עד שיפשיט העור כולו.  עור שעל הצוואר--חיבור, עד שיפשיט את כולו.  וכל עור שהוא חיבור לטמא, כך הוא חיבור להיטמא:  שאם הייתה שחוטה, ונגעה טומאה בעור זה שהוא חיבור--נטמא הבשר.

יז  [יא] עור שיש עליו כזית נבילה--הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשיערה שכנגדו מאחורי העור--נטמא:  מפני שהעור בשיערו שומר לבשר.  במה דברים אמורים, שפלטתו חיה; אבל פלטתו סכין--אם היה מרודד, בטל על גב העור.

יח  [יב] עור שיש עליו כשני חציי זיתים בשר נבילה, העור מבטלן; ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא--שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע, אינו מטמא במשא.

יט  אבל שני חציי זיתים שתחבן בקיסם--הנושא אותן טמא, שהרי נשא כזית; והנוגע טהור, שאין חיבורי אדם חיבור:  והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה, כדי שיינטלו כאחד; אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, בקיסם אחד--אפילו הוליך והביא כל היום כולו, טהור.

כ  [יג] בשר נבילה שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב--טהור; לפיכך נצל הנבילה, ספק אם מטמא בכזית או אינו מטמא.  בשר נבילה שיבש--אם יכול לשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לח וראוי לכלב, מטמא; ואם לאו--טהור, ואפילו כאוכלין טמאין אינו מטמא.

כא  [יד] בשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו, ואינו ראוי למאכל אדם--הרי זה טהור:  שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא), עד שתהיה תחילתה ראויה לגר.

כב  [טו] שליה של נבילה--הרי היא כפרש וכרעי, ואינה מטמאה כנבילה; ואם חישב עליה לאכילה, מיטמאה טומאת אוכלין.  הקיבה והחלב של נבילה, טהורין מכלום.

כג  [טז] בהמה ששפעה חררת דם--אף על פי שנפטרה מן הבכורה--אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל, לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עימה; לפיכך היא טהורה, אף על פי שהייתה ראויה לגר על גב אימה.

כד  [יז] נבילה שנתערבה בשחוטה--אם רוב מן השחוטה--בטלה הנבילה בשחוטה, ואין הכול מטמא במגע; אבל אם נשא הכול, נטמא:  שאי אפשר לשחוטה, שתחזור נבילה; אבל הנבילה--אפשר שתטהר כשתסרח, לפיכך תיבטל.


משנה תורה - ספר טהרה - הלכות שאר אבות הטומאות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ


יש לך שאלה או הערה?